20 לטבח קולומביין: הניצולים מגדלים ילדים בצל החרדה
קייסי בכתה כשהורידה את הילדים בביה"ס, אוסטין התמכר למשככי כאבים, איימי סבלה מפאניקה כרונית: ניצולי הטבח בתיכון בקולורדו ב-1999, מהמפורסמים שידעה ארה"ב, הם כבר הורים בעצמם, ובתוך הכאב הגדול שהם נושאים איתם הם מוצאים גם רגעים של נחמה ותקווה
להוריד את הילדים בבית הספר היה אחד הדברים הכי קשים בשגרת יומה של קייסי רויגזיגר ג'ונסון. ברוב הבקרים היא הייתה בוכה כשהם יצאו מהמכונית, ותמונות ששלחו לה בהודעות טקסט המורים שלהם עזרו לה לצלוח את היום.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
ג'ונסון היא ניצולת הטבח בתיכון קולומביין לפני 20 שנה, ועכשיו, כשהיא כבר אם לארבעה, היא רואה את הבקרים כהזדמנות עבורה. היא מתעוררת מוקדם, מכינה ארוחת בוקר ומנסה להעביר מסר ברור לפני שהילדים שלה יוצאים מהבית: אני מעריצה אתכם.
טבח קולומביין אירע ב-20 באפריל 1999, ובאותה העת הוא היה אירוע הירי הקשה אי פעם בתיכון בארה"ב. 13 בני אדם נהרגו בו – מורה ו-12 תלמידים – ועוד 23 נפצעו. ב-11:10 בבוקר של אותו יום הגיעו שני הרוצחים, התלמידים אריק האריס בן ה-18 ודילן קלבולד בן ה-17, לתיכון קולומביין שבו למדו, סמוך לעיירה ליטלטאון שבפאתי דנבר. הם ניסו לפוצץ מטען חבלה רב עוצמה בקפטריה בזמן ארוחת הצהריים, בכוונה לירות לאחר מכן בניצולים הנמלטים. אלא שהמטען לא התפוצץ, ולאחר כמה דקות שלפו השניים רובים ואקדחים שהביאו עמם. הם החלו במסע ירי שהסתיים כעבור מעט פחות משעה בהתאבדותם, כשהתבצרו בספריית בית הספר.
הטבח בתיכון קולומביין זעזע את ארה"ב והעולם, אך לא הביא לשינוי דרמטי בחוקי הנשק האמריקניים. ב-20 השנים שעברו מאז ידעה ארה"ב שורה של מעשי טבח נוספים בבתי ספר, בכללם כאלה עם מספר הרוגים גבוה אף יותר. הטבח הקשה מכולם היה הטבח בבית הספר "סנדי הוק" בקונטיקט, שם נרצחו 20 ילדים ושישה מבוגרים על-ידי הרוצח אדם לנזה. קודם לכן רצח את אמו בביתה.
לנצח את הטראומה
שני עשורים אחרי היום הנורא ההוא, ג'ונסון ואחרים שהיו אז תלמידי תיכון קולומביין הם כבר בעצמם הורים לילדים. המחיר הנפשי שגבה מהם הטבח רק התעצם כשלסבל שחוו לפני כן הצטרף החשש לשלום ילדיהם. הקושי מתגבר בכל פעם מחדש כשעוד חמוש מטורף נכנס לבית ספר כלשהו בארה"ב ומתחיל לטבוח.
"יש בעולם שלנו חלקים שהייתי רוצה שילידינו לעולם לא יכירו", אומרת קייסי, ודמעות צצות בעיניה. "הלוואי שלא היה מגיע היום שבו אני צריכה לספר להם על הדברים שעברתי".
כשניצולי הטבח בקולומביין הפכו לאנשים בוגרים הם נאלצו לראות עוד כל כך הרבה מעשי טבח במוסדות חינוך – בווירג'יניה טק, בסנדי הוק, בפרקלנד – ואלה שינו את ההתנהלות בבתי הספר. תרגילים שבהם לומדים הילדים כיצד לנהוג בעת התבצרות בכיתות הפכו לדבר שבשגרה, ובתי ספר הקימו צוותים שתפקידם להעריך איומים, בעיקר מצד תלמידים. חברות אבטחה פיתחו תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים והן מספקות מצלמות אבטחה, לחצני מצוקה ודלתות ומנעולים משודרגים.
כעת רבים מהתלמידים לשעבר בקולומביין שהפכו להורים מתמודדים עם פחד מצמית שמעמיד בצל את תחושת הגאווה שהם חשים כשילדיהם צועדים לבתי הספר.
בעזרת האמונה הדתית שלה ותמיכתה של משפחתה השקיעה קייסי עבודה רבה כדי לנצח את הפחד שלה ולנהל את הלחץ הפוסט טראומתי כשילדיה התבגרו. היא החליטה שהיא לא רוצה לאפשר לעבר שלה להשפיע על האופן שבו ילדיה חווים את החיים, ופיתחה לעצמה ריטואל משלה לרגע שבו היא מורידה את הילדים בבית הספר.
כך למשל בבוקר שמשי אחד בסוף החודש שעבר, כשצוות של סוכנות הידיעות AP הצטרף אליה, היא עזרה לילדיה למצוא את תיקיהם ולקשור את הנעליים ואז הובילה אותם למכונית. כשהתקרבו לבית הספר היא התפללה בקול, הודתה על בוקר יפהפה וביקשה שיהיה זה יום של למידה וידידות. אבל כמו תמיד, היא צירפה לתפילה תוספת שקטה: "שמור עליהם".
קודם תנסו לברוח
אף שלעתים נראה שאירועי ירי המוני בתוך בתי ספר בארה"ב הם דבר נפוץ, למעשה הם די נדירים, והנתונים מלמדים שמספרם לא גדל משמעותית מאז שנת 2000. אבל זו נחמה מועטה בלבד להמוני הורים אמריקנים – כשני הורים מכל עשרה – שמעידים כי הם אינם מאמינים בלב שלם שילדיהם בטוחים בבית הספר.
אוסטין יובנקס, שבמהלך הטבח בקולומביין נורה בספרייה אבל שרד, הוא אחד מאותם ניצולים שאינם חוששים לילדיהם בבית הספר. הוא טוען שדווקא אותם תרגילים שבהם מלמדים את הילדים כיצד להתנהג בעת אירוע ירי הם דבר שגרתי מדי עבורם – שגרתי כמו שתרגילי ההתגוננות מפני טורנדו היו שגרתיים עבורו כשגדל באוקלהומה.
"אנחנו כל כך לא מוכנים לעשות התקדמות משמעותית בטיפול בבעיה הזו, שאנחנו פשוט מתמקדים בללמד את הילדים להסתתר טוב יותר, בלי להתייחס להשפעה הרגשית שיש לזה על חייהם", אומר יובנקס, שבמהלך הטבח בקולומביין ראה את חברו הטוב ביותר, קורי דפוטר, נהרג. לדבריו, לדור שאליו משתייכים הילדים שלו נשקפות סכנות גדולות יותר כמו בידוד, דיכאון, התמכרות והתאבדות, והוא מכיר ממקור ראשון את הנזק שאלה יכולות לגרום.
במשך יותר מעשור אחרי ההתקפה היה יובנקס מכור למשככי כאבים במרשם. עכשיו הוא עצמו עובד במוסד לטיפול במכורים ונוסע ברחבי ארה"ב כדי לספר את סיפורו. בשנה שעברה נחרד לראות את סרטוני הווידאו מבית הספר בפרקלנד, פלורידה, שבהם תיעדו את עצמם תלמידים מסתתרים בכיתות בזמן שחמוש הסתובב בבית הספר שלהם ורצח את כל מי שהיה יכול.
יובנקס עצמו הפציר בילדיו תמיד לנסות קודם כל לברוח – לא משנה במה זה כרוך – גם אם בתרגילים מייעצים להם להישאר במקום. "אלה הילדים שלי", הוא מסביר, "והדבר שהכי חשוב לי הוא הביטחון שלהם".
יום של הרהור ואהבה
הַכּניסה של בתה בת ה-13 של איימי אובר לבית הספר התיכון הייתה יכולה רק לא מזמן לגרום לה התקף חרדה, אבל עכשיו היא מתמקדת בדבר אחר: המשימה לעזור לה להיערך לבלתי צפוי. היכן היציאה הקרובה ביותר? באיזה רחוב את נמצאת? מי נמצא סביבך? "אני רוצה שהילדים שלי לעולם לא ירגישו שמץ של הכאב שאני הרגשתי", היא מסבירה.
אובר הייתה בקפטריה של תיכון קולומביין כשהחמושים הגיעו לבית הספר והחלו לטבוח בתלמידים שישבו לארוחת צהריים בחוץ. היא ברחה בלי פגיעות פיזיות, אבל במשך שנים סבלה ממצוקה נפשית. הטיפול שעברה ועזרת המשפחה סייעו לה, אבל כשנופפה לשלום לבתה ביום הראשון שלה בבית הספר היא עברה התקף חרדה – והוא היה רק הראשון מתוך רבים. היא אובחנה כסובלת מהפרעת פאניקה כרונית, ואז חידשה את הטיפול ומצאה דרכים חדשות לנהל את חייה כאם לשניים.
בתה של אובר, ברי, הייתה בת 11 כשאמה סיפרה לה לראשונה על טבח קולומביין. זה היה כמה ימים לפני ציון יום השנה לטבח. באותו 20 באפריל הן ביקרו בבית הספר כדי להשתתף בטקס הזיכרון ואז צעדו יחד במסדרונות השקטים. זה המקום שבו הסתתרתי בקפטריה, הראתה איימי לבתה. והנה גרם המדרגות שבו ראיתי בפעם האחרונה את מאמן הכדורסל שלי, דייב סנדרס, שמת בכיתה כשחיכה לכוחות החילוץ אחרי שבמעשה גבורה ניסה לפנות תלמידים.
עבור אובר, ההיפתחות לבתה הייתה בגדר קתרזיס. מאז הן המשיכו להגיע לטקסי הזיכרון השנתיים, שכעת האווירה בהם מרוככת מעט עם הנערה שלצדה. "זה יום של הרהור", אומרת אובר. "זה יום של אהבה ותקווה. ויש לי הזדמנות לעשות את זה עם הבת שלי".
לפנייה לכתב/ת 
