בחודש האחרון לחייו של סא"ל מ' אחזה דאגה עמומה, עוכרת שלווה, באשתו הצעירה. כחצי שנה חלפה מאז נפל בעלה בפעולה המבצעית החסויה שהסתבכה ברצועת עזה, ועד היום היא לא מסוגלת להגדיר מה בדיוק הפחיד אותה. "בכל השנים שהוא שירת ביחידה הייתי עם יד על הדופק", היא אומרת בביישנות, "אבל בעלי תמיד שידר ביטחון והבטיח שהכל יהיה בסדר, אז סמכתי עליו. ורק בשבועות האחרונים לחייו הייתה לי פתאום תחושה חדשה של חוסר שקט. ולמרות שדיברתי איתו והתפללתי שיחזור בשלום, לא הצלחתי להירגע".
זה היה חודש עמוס מאוד, וסא"ל מ' הרבה להיעדר מהבית. היום היא מבינה שההכנות למבצע שממנו לא שב היו בעיצומן. אולי קלטה את המתח שלו, אולי ליבה ניבא רעות. "אני והילדים דיברנו איתו בכל יום בחודש ההוא", היא נזכרת. "אמרנו לו שאנחנו מתגעגעים אליו, שהוא חסר לנו בבית. והוא ביקש שנשלח לו תמונות ובכל ערב אמר, 'תשמרי לי על הילדים'. הייתי אומרת לו, 'ואתה תשמור על עצמך'".
8 צפייה בגלריה
אלמנתו של סא"ל מ'. ''בשבועות האחרונים לחייו הייתה לי תחושה של חוסר שקט''
(צילום: יובל חן)
ביום שלישי, חמישה ימים לפני מותו, יצא סא"ל מ' מביתו בפעם האחרונה. "באותו היום הוא ביקש שהילדים לא יילכו לבית הספר, וכל הבוקר בילה עם הבן הגדול, יצא איתו לקניות, אכל איתו במסעדה. בצהריים הם חזרו וכולנו נפרדנו ממנו. עמדנו בסלון, הוא חיבק את הילדים ואני אמרתי לו, 'לא רק לאחרים, גם לנו מגיע ליהנות ממך'. וכשפנה לצאת מהבית אמרתי, 'גם לי מגיע חיבוק'. והוא חזר פנימה, חיבק וחייך ואמר, 'יהיה בסדר. כרגיל".
באותו שבוע, לראשונה מאז נולדו הילדים, לא חזר הביתה לשבת, והדבר הגביר את חרדתה. "בכל סופי שבוע הוא היה מקפיד לבלות איתנו", היא מספרת בצער. "ודווקא בפעם האחרונה הוא היה חייב להישאר ביחידה. אז החלטתי לקחת בשישי יום חופש ויצאתי עם הילדים לבילוי. בשבת בבוקר נסענו לים, הצטלמנו על החוף ושלחנו לו תמונות וחיוכים. היום אני מתחרטת שלא המשכנו מהים ליחידה כדי לבקר אותו. הייתי צריכה להגיד, אם הוא לא יכול להגיע אלינו, אנחנו צריכים להתאמץ ולהגיע אליו".
במוצאי שבת, כשהלכה לישון, באו הילדים למיטתה. "הצטלמנו סלפי, שלחתי לו את התמונה והוא התקשר ואמר, 'גם אני רוצה לחזור הביתה, לחבק את הילדים ולישון לידם'. זה משפט שאני מאוד זוכרת". ולמחרת נהרג.
היא בת 34, יפהפייה ונראית צעירה מגילה. אחרי שהשתלמה בהפרעות תקשורת, הפכה לבעלת קליניקה בתחום. לבדה היא מגדלת את שני בניה, יפי תואר כמוה, הבכור בן תשע והקטן בן חמש, בבית אבן פסטורלי שבחזיתו צמחי מרפא. היא ובעלה נהגו לשבת בחצר לקפה בשעות הערב. ניכר שהייתה שמחה ועליזה פעם. היום היא חזקה ומאופקת. לובשת שחורים. "זו החלטה פנימית שלי", היא אומרת. "זו הדרך שלי לבטא את הצער".
הוא היה בן 41 פחות חודש, כשנהרג. איש צללים, ההרוג הבכיר ביותר של צה"ל מאז "צוק איתן", לוחם ומפקד ביחידה סודית, שאפילו לאחר מותו אי-אפשר לפרסם את פרטיה.
ב־11 בנובמבר 2018 יצא עם חייליו לפעולה חשאית בעומק שטח רצועת עזה, במהלכה התפתחו חילופי אש בין אנשי הכוח המיוחד לפעילי טרור פלסטינים, לאחר שחשדו בכוונותיהם. סא"ל מ' קיבל החלטה שעלתה לו בחייו, אך הצילה את שאר הלוחמים בצוות. במעשה גבורה הרואי, הוא פתח בירי בכדי לכוון אליו את האש, על מנת לספק חיפוי לחבריו, דבר שהביא לחשיפתו ולפגיעה האנושה שספג מאש המחבלים. לפי הדיווחים, קצין נוסף שניסה להצילו, הרג בדרכו אליו שלושה מחבלים שניסו להסתער על הכוח והצליח להגיע לרכב שבו היה סא"ל מ', אך נפצע באורח בינוני-קשה.
הפלסטינים דיווחו על שבעה הרוגים, בהם נור בארכה, מג"ד חאן-יונס מזרח בזרוע הצבאית של חמאס. באותו לילה, בעקבות הפעולה שהשתבשה, ירו הפלסטינים 17 רקטות לעבר ישראל וכיפת ברזל יירטה שלושה שיגורים. לטענת חמאס, הכוח שנחשף מנה 15 לוחמים, וכי חודשים ארוכים לפני הפעולה הוכנס ציוד לעזה לטובת המבצע. בסרטון שפירסם ארגון הטרור נראה הכוח נוסע בשני רכבים עוקבים ברחובות עזה, ואנשי חמאס חושדים בנהגים וניגשים לבדוק אותם. בצילומי הדמיה בסרטון, הלוחמים פותחים באש והמחבלים מגיבים בירי. מצלמות אבטחה, כך לפי חמאס, מתעדות את אנשי הכוח מחלצים את הנפגעים ונמלטים לכיוון הגבול, תחת ירי ובחיפוי מסוקים.
לאחר הפעולה מסר הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט כי צה"ל חייב לסא"ל מ', שנהרג אמש בפעולה של כוחות צה"ל בעזה, "יותר משניתן לספר". כשסא"ל מ' הובא למנוחות, תיאר אותו נשיא המדינה רובי ריבלין כמי שהיה, "מלוחמיה ומפקדיה הטובים והנועזים של מדינת ישראל". שר החינוך היוצא נפתלי בנט, שהשתתף גם הוא בהלוויה, אמר: "סא"ל מ' יירשם כאחד מגדולי גיבורי ישראל, לצד יוני נתניהו ורועי קליין ז"ל". ואילו ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, נציג צה"ל בהלוויה, אמר כי "בקור רוח ואומץ לב פעל סא"ל מ' הלילה הזה, על מנת להבטיח את ביטחון חבריו לפני ביטחונו האישי".
"אני יכולה רק לציין בלי להרחיב, שהרבה חיילים חזרו הביתה באותו לילה בזכותו", אומרת עכשיו האלמנה.
הידיעה שבמותו בעלך הציל חיים, עוזרת לך להתמודד?
"כל השנים חיינו בלי צורך להבליט את עצמנו. שנינו אהבנו את הבית ורצינו לשמור את החוויות שלנו לעצמנו. מאז האסון כל המדינה מדברת על בעלי, אבל הוא היה מיוחד וגיבור גם בלי קשר לשירות הצבאי ביחידה ולנסיבות מותו. הוא היה איש מלא עשייה ותרומה, ותמיד הייתי גאה שאני אשתו. עכשיו, לצערי בנסיבות קשות, הוא קיבל הכרה על משהו שידעתי תמיד, ולמרות שהיה מאוד צנוע, מגיע לו שכולם ידברו עליו ועל גבורתו".
הם הכירו לראשונה באירוע משפחתי כשהייתה בת 17 והוא מבוגר ממנה בשבע שנים. "בתוך כמה חודשים התארסנו ואחרי שנתיים התחתנו ועברנו לגור בתל-אביב", היא מספרת. "בעלי כבר היה אחרי שירות משמעותי בסיירת צנחנים. משם המשיך ליחידה המיוחדת, ובמקביל למד והתנדב בעמותות לקידום וחינוך נוער, אבל אני הרגשתי שהוא בעיקר מחנך אותי. הוא מאוד העצים אותי ותמך במטרות שלי".
היא למדה הפרעות תקשורת במרכז ובסופן עברו ליישוב בצפון, שם נולד בנם הבכור. ארבע שנים מאוחר יותר, כשנולד בנם השני, חזרו למרכז, "אבל אני החזקתי מעמד בקושי חצי שנה, כי בעלי היה כל הזמן ביחידה ונשארתי לבד עם שני הילדים. לכן חזרנו לצפון, להיות ליד המשפחות שלנו".
איזה בעל הוא היה?
"מאוד מפנק. הוא אהב וכיבד אותי, וגם אני מאוד אהבתי אותו. הוא תמך בי בלימודים וכשסיימתי אותם עודד אותי להתפתח ולהתקדם. הוא התעקש שאפתח קליניקה שקיימת כבר עשר שנים בזכותו. לבד לא הייתי מעיזה לעשות את הצעד הזה. ולמרות שהיה עסוק, הוא ניצל כל רגע פנוי לשיחה או לפחות להתכתבות איתי. הזוגיות הייתה מאוד חשובה לו וכשהגיע הביתה בסופי שבוע, תמיד היה מוצא זמן להיות איתי לבד. הוא דאג לי, פירגן לי, החמיא לי, היה לי גב ואוזן קשבת וידע לייעץ ביצירתיות ובהבנה עמוקה".
וכאבא?
"הוא היה אבא מסור ומשקיען. כשהגיע הביתה בסוף השבוע היה מפנק את הילדים והורס את מה שחינכתי באמצע השבוע. זה מאוד מאפיין אנשי צבא. הייתה לו סבלנות אדירה לילדים. עד היום, כשאני צופה בסרטונים, אני נדהמת מחדש מהיכולת שלו להכיל ולהרגיע אותם. הוא מאוד אהב לשחק ולהשתולל עם הילדים, להקריא להם סיפורים עם תנועות וקולות, לקפוץ איתם, לצחוק איתם, להאכיל אותם, לפרגן להם. העיניים שלו הבריקו בכל פעם שפגש אותם. הוא היה כל כך גאה בהם. כאיש חינוך, הוא מאוד רצה להעצים אותם, היה לו חשוב שיגדלו עם אופי חזק. זה מאוד העסיק אותו. גם בשבוע האחרון, בהתכתבויות שלנו הוא כתב לי, 'אני מקווה שהילדים יידעו להסתדר ולעמוד על שלהם בכל המובנים'".
בכל שנה, היא אומרת, טיילו בחו"ל. כבר היו בהונגריה ובתאילנד, בכרתים ובגרמניה. "והוא צילם אותנו ודאג לסרטונים של חוויות משפחתיות משותפות. כשנולד הבכור הוא קנה מצלמת וידיאו והיה שם אותה על השולחן, מכוון אל הילד ואל עצמו ומתחיל לתעד את שניהם. בזכותו יש לנו היום הרבה זיכרונות מתועדים. זה מחזק".
בשנה האחרונה בחר ללמוד שני תארים במקביל, ניהול מערכות חינוך ומנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. לפני כן סיים תואר ראשון במשפטים. "אולי הרגיש שזמנו קצוב ורצה להספיק", אומרת אלמנתו. "הוא הקדיש הרבה מעצמו לקידום החינוך בקרב הנוער ביישוב שלנו וחלם להיות מנהל בית ספר. באקדמיה רוצים לקחת אנשי צבא ולשלב אותם במערכת החינוך, אבל החשיבה שלו הייתה הפוכה - לקחת אנשי צבא, לשלב אותם במערכת החינוך ולהחזיר אותם לצבא כדי שיטמיעו במערכת הצבאית תובנות חינוכיות חדשות".
העומס הזה לא בא על חשבון הבית?
"זו באמת הייתה שנה עמוסה מאוד, כי הוא גם עבד וגם למד ונשאר לו מעט מאוד זמן פנוי. הילדים התלוננו שאין להם מספיק זמן משותף איתו. אני זוכרת שבוקר אחד, הבן שלי קם והתחיל לחפש את אבא שלו בבית. התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'הבן שלך מחפש אותך בכל החדרים'. אז הוא הסתובב עם האוטו וחזר הביתה. אמר לי, 'אני לא יכול לצאת לדרך בלי לתת לו חיבוק'".
דיברתם על המחיר שהמשפחה משלמת?
"זה היה שיח שעלה לא פעם, אבל בעלי היה אדם דעתן ושאפתן, כל הזמן שאף להגיע גבוה יותר, אף פעם לא הסתפק במה שעשה. הייתי אומרת לו, 'לא צריך לרוץ לכל כך הרבה תחומים'. אבל הוא אמר לי, 'בכל פעם שאני משיג משהו, אני כבר מתחיל לסמן את היעד הבא'. ידעתי שהוא אוהב את זה. שזה עושה לו טוב. אז קיבלתי את ההשקעה שלו באהבה. היום אני מבינה, שיש אנשים שחיים 100 שנה ולא מספיקים לעשות רבע ממה שהוא הצליח לעשות בתקופת חייו הקצרה".
לצד הלימודים, ההתנדבות וההיעדרויות התכופות בשל אופי היחידה, התמודדה המשפחה גם עם החששות והדאגה לשלומו של הבעל והאב, למרות שלא ידעו במה בדיוק עסק. "הוא עשה את העבודה מתוך אהבה גדולה למדינה", אומרת אלמנתו, "ולכן השלמנו עם זה ותמכנו בו. עם הזמן, המצב המיוחד שבו חיינו לימד אותי לסמוך על עצמי ולחזק את עצמאותי".
מה ידעת?
"ידעתי שהוא משרת בצבא במקום מיוחד עם תפקידים מיוחדים, למרות שלא ידעתי מה זה בדיוק המקום הזה ובאיזה דרך הוא משרת. הוא גם היה סוג אחר של איש צבא. אף פעם לא ראינו אותו במדים, חוץ מאשר בטקס הענקת הדרגה, אף פעם לא ראינו נשק".
אבל ידעת שהוא יוצא למשימות מסוכנות?
"חששתי, אבל לא עד כדי כך. דאגתי, אבל לא האמנתי לרגע שהדברים יכולים להסתיים כפי שהסתיימו, למרות שבתקופה האחרונה יכול להיות שהוא בעצמו הרגיש משהו. הוא לא היה רגוע. בחודש האחרון ידעתי שהם לקראת פעילות. שבועיים לפני כן התקשרו אליו בשבת בבוקר וביקשו שיבוא ליחידה. בדיוק ישבנו בחוץ עם השכנים והוא קם וארז ויצא לדרך, ואחרי חצי שעה התקשרו אליו והודיעו שהקריאה מבוטלת. אז הוא חזר הביתה. ביום ראשון הוא שוב נסע ליחידה ושוב ביטלו והוא חזר הביתה. גם ביום שני הוא חזר הביתה. ואני לא ידעתי שהוא חוזר, אז נסעתי עם הילדים ועם אמא שלי ואחותי לקנות בגדים ביישוב הסמוך. אחר כך ישבנו לאכול במסעדה. אחותי צילמה את הקינוח שהוגש לנו והעלתה לקבוצה המשפחתית. ופתאום קיבלתי ממנו הודעה, 'אני בדרך אליכם'. ובאמת, בתוך חמש דקות הוא הצטרף".
עד יום מותו דיברו ארוכות בטלפון. "גם ביום האסון דיברנו בצהריים", אומרת אלמנתו. "ואחר כך כבר לא הייתה לי סוללה. אחרי שהוא נהרג, היה לי מאוד חשוב שיביאו לי את הטלפון שלו כדי לבדוק אם ניסה להתקשר אליי. פחדתי שהוא ניסה להשיג אותי ולא הייתי זמינה. אבל ראיתי שלא ניסה, ונרגעתי".
בערב השכיבה כרגיל את הילדים במיטתם. "הם רצו לישון לידי, אבל אני ביקשתי מהם שלא, לא הרגשתי טוב. אני זוכרת שאמרתי לילדים, 'אני מרגישה שכבד לי, אני צריכה לישון במיטה שלי לבד'. וכשהם נרדמו במיטותיהם, שלחתי לבעלי הודעה וראיתי שהוא לא קרא אותה, אבל היא התקבלה. זה נתן לי תחושה שהכל בסדר. ניסיתי להירדם, אבל פתאום הרגשתי שהוא מת. ממש ראיתי אותו מת מול העיניים, וראיתי את עצמי מספרת לילדים על מותו. היום אני יודעת שזה היה בדיוק ברגע שיצאה נשמתו, ואני בטוחה שכשזה קרה, הוא נפרד ממני ונתן לי כלים לספר לילדים.
8 צפייה בגלריה
חמאס מפרסם סרטון רכבים משאית כוח נוסעים רחובות רצועה עזה דרך צילום מצלמות אבטחה סא"ל מ' נהרג
"המחשבות האלה הפחידו אותי, ובכל זאת נרדמתי. חמש דקות אחרי חצות אבא שלי התקשר. לא רציתי לענות לו. חשבתי על המשמעות של טלפון בשעה כזאת. אבל אבא התקשר שוב ושוב. בסוף עניתי. הוא שאל אם אני בבית. אמרתי כן. אמר לי, תפתחי את הדלת. אמרתי לו למה, אבא, ושתקתי. לא הייתי מסוגלת. ואבא שלי אמר, ילדתי, תחליפי בגדים ובואי תפתחי לנו את הדלת. קמתי, החלפתי בגדים ופתחתי את הדלת. אבא עמד שם ולא הצליח להוציא הגה. ולידו היו קצינים וקצין העיר. ישר הבנתי. שאלתי את אבא שלי, מה קרה לבעלי, איך בדיוק הוא מת, אבל הוא רק עמד מולי ובכה. אמרתי, אבל רק היום דיברתי איתו והוא אמר שהוא חוזר מחר הביתה".
הכניסו אותה אל ביתה, הושיבו בסלון, הביאו מים. "ואמרו לי, בעלך יצא לפעילות חשובה ונהרג. דבר ראשון שאלתי, הגופה שלו שלמה? היה לי חשוב שנוכל לראות אותו ולהיפרד ממנו. והם אמרו שיבדקו ויחזירו לי תשובה. בתוך כמה דקות הבית התמלא באנשים, ואני פחדתי שהילדים יתעוררו בבהלה וישמעו על אבא שלהם בצורה לא נכונה. הקצינים שאלו אם אני רוצה פסיכולוג ילדים, ואני אמרתי, לא, אני אודיע להם בעצמי.
"הערתי אותם לאט. ואחר כך נכנסתי לחדר שלי עם הבן הגדול. אמרתי לו, 'אתה יודע שאבא בצבא ולפעמים עושים בצבא דברים מסוכנים'. והוא הסתכל עליי ואמר לי, 'לא, אני לא יודע'. סיפרתי לו, הוא חיבק אותי והתחיל לבכות. אחי נכנס לחדר ולקח אותו, ואני הערתי את הבן הקטן וחיכיתי קצת, שיבין שהוא ער, ואז סיפרתי לו. הוא כיסה את העיניים שלו עם השמיכה והתחיל לבכות".
מאוחר יותר, בבית העלמין, ראתה את בעלה ונפרדה ממנו. "חיבקתי ונישקתי אותו, והוא היה שלם. הוא נהרג מכדור, אבל לא ראו את הפציעה בפנים. הוא לא היה נראה שונה בכלל, אפילו היה עם חיוך קטן, וטיפה צהוב. וזהו. כאילו הוא ישן. הסבירו לי שהוא נהרג מיד ולפחות לא סבל. ועוד אמרו לי שבלתי אפשרי היה להציל אותו. שגם אם היה מקבל את הכדור הזה על המיטה בחדר הניתוחים, אי-אפשר היה להציל אותו. זה לא היה עניין של זמן. הכדור פשוט חדר לתוך הריאות והלב".
מההלוויה והשבעה היא זוכרת בעיקר את אלפי האנשים שהגיעו. סיפורו של הקצין האמיץ שבמותו הציל את חיי חייליו נגע בלב רבים, שחשו צורך להרחיק עד היישוב הצפוני בכדי לחזק את המשפחה האבלה. "היו הרבה נשים דתיות שחיבקו אותי ולחשו לי באוזן שהן מתפללות בשבילי, ובגלל שאני מאמינה, זה מאוד חיזק אותי. וגם הידיעה שבכל החיים, לא רק באירוע של המוות, בעלי התנהג כפי שהתנהג, ותמיד היה למען האחרים. בשבעה סיפרו לי סיפורים ששמעתי עליו לראשונה, על העזרה והתמיכה שהוא העניק לצעירים ולמבוגרים. שכן מיישוב אחר סיפר לי שהיה צריך לעבור ניתוח, ושיתף את בעלי שמצבו הכלכלי לא מאפשר לו להגיע לרופא מומחה. בוקר אחד הוא פתח את הדלת והספיק לראות את בעלי שם לו כסף מתחת השטיח".
גם אחרי השבעה המשיכו להגיע המונים. אבל לאלמנה היה חשוב להחזיר את הילדים למסגרות מוקדם ככל האפשר. "הם שאלו המון שאלות, למשל, 'למה אבא לא היה יכול לברוח, לרוץ, להתחבא מאחורי סלע ולהציל את עצמו'. אבל אני אמרתי להם, לפי האמונה המוות נגזר עליו באותה דקה. וגם אם היה יושב איתנו בבית, היה צריך למות באותו היום".
מאז, היועצות וצוות בית הספר מלווים את הילדים. "הם כבר חוו מוות של הורה מהצד, כשאמא של אחד הילדים בכיתה שלהם נפטרה. זו הכנה מסוימת. ואני גם מסתכלת על כל התקופה האחרונה לפני המוות שלו כהכנה. וגם האופי והחוזק שהוא בנה בי היו הכנה לאירוע הזה".
לאט-לאט חזרה לעצמה. "בשבוע הראשון ישנתי אצל ההורים של בעלי. ואחר כך חזרנו לישון בבית ואמא שלי וחמותי ישנו אצלי במשך חודש, עד שהתאוששתי מספיק כדי לתפקד בכוחות עצמי. אבל גם בחודשים שבאו אחר כך היה לא קל. הילדים שאלו המון שאלות וגם הטיחו האשמות. הבן הקטן אמר לי, 'זו אשמתו של אבא שהוא לא חזר הביתה לסוף השבוע'. הסברתי לו שביום ראשון הוא היה אמור לחזור הביתה, וביום חמישי הוא גם היה אמור לחזור, ובסוף לא היה יכול להגיע. אני מעודדת אותו ואת אחיו לדבר עליו הרבה. אנחנו נזכרים במשהו, ואז משתפים. וגם אני עוברת איתם ממקום למקום, וכשאנחנו רואים משהו שקשור לבעלי, אני מדברת עליו".
בחודשים שחלפו הכינה לו קיר זיכרון בבית עם תמונותיהם המשותפות. "בעלי נוכח בבית כי הוא נוכח בחיים שלנו כל הזמן", היא אומרת. "אנחנו מתגעגעים אליו ולפעמים בוכים ביחד ונזכרים בחוויות עוצמתיות שהיו לנו איתו. אבל אנחנו מהר מאוד חוזרים לעצמנו. הילדים חזקים ושמחים. אני עושה כל מאמץ לגדל אותם כאלה, באופן טבעי ככל האפשר, עם שמחת חיים ואופטימיות. בעלי תמיד אמר לי, 'ידעתי במי לבחור', ואני מאוד נשענת על המשפט הזה. זה כמו צוואה שמנחה אותי איך להתמודד ולהתקדם".
הגעגועים לא מרפים. "הילדים ביקשו ללכת לקבר שלו, אז היינו שם כבר פעמיים. ואנחנו נמצאים המון אצל המשפחה של בעלי, זה עושה להם טוב. אני ובעלי מגיעים ממשפחות ברוכות ילדים, בעלי הוא הבכור. אז אני והילדים מוקפים בעזרה ובאהבה. בלי זה, היה מאוד קשה להסתדר".
ואת, איך את מתמודדת עם הגעגועים?
"אחת לכמה ימים אני נכנסת לוואטסאפ שלו, שומעת את ההקלטות. אני מתגעגעת לקול שלו, לשעות שלנו בפינה מאחורי הבית, לראות אותו מגביר את המוזיקה ומתחיל לרקוד ברכב ותוך כדי כך, מסתכל על הילדים במראה ומחייך. אני מתגעגעת לשיחות הנפש שהיינו מנהלים בסוף כל יום, מתגעגעת לחפירות שלו ולצורך שלו להבין כל פרט קטן בכל עניין, אפילו לוויכוחים הקטנים שלנו אני מתגעגעת. יום אחד היה לי ולילדים מאוד קשה עם הגעגועים, אז בלילה לפני שהלכתי לישון, התפללתי וביקשתי מבעלי שיבוא אלינו בחלום. שיעזור לנו. ובבוקר הבן הגדול קם וסיפר שראה אותו בחלום. מאז אני מדברת איתו. ברגעים שקשה לי אני מנסה לדמיין מה הייתי אומרת לו ומה הוא היה עונה לי. אני הולכת ויושבת בדיוק איפה שהיינו יושבים, ואני אומרת לו שאני מנסה לשכנע את עצמי בכל יום מחדש שאני יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה".
מה עוזר לך?
"האמונה. אני מאמינה שמה שהיה צריך לקרות קרה, ושלא הייתה שום אפשרות למנוע את זה. זה משהו שנכתב מלמעלה. הכל מאלוהים. אני חייבת לקבל את מה שקרה לנו, כי אין לי ברירה, ואין לי שום יכולת לשנות את מה שקרה גם אם אשב ואבכה עד סוף ימיי".
החברים מהיחידה שומרים על קשר?
"כן. הם מאוד עוזרים ותומכים. רק אתמול המפקד שלו הגיע אלינו, ושאר החברים באים ומדברים איתנו, שומרים על קשר. הם לקחו אותנו ליחידה, ראינו את המשרד שלו, החפצים שלו, שמענו אותו בהקלטות. זה היה מאוד קשה. ומצד שני, זו הייתה תוספת מאוד חשובה לזיכרונות".
את הלוחם שנפצע בפעולה שבה הוא נהרג, כבר פגשת?
"פגשתי אותו ואת משפחתו. הוא מחלים, חזר לתפקוד, אולי עדיין נמצא בשיקום. הצליחו להציל אותו ברגע האחרון".
בחודש שעבר הוזמנה האלמנה עם ילדיה לטקס מצומצם באוניברסיטת חיפה, לקבל בשם בעלה את תעודת התואר השני שלא הספיק לסיים. "הגעתי לטקס בתחושות מעורבות", היא אומרת בדמעות. "מצד אחד הרגשתי גאווה וכבוד שזכיתי לחיות לצידו של מישהו כמוהו במשך 16 שנים, ומצד שני, היה בי עצב גדול שאני וילדיי צריכים לקבל את התואר הזה במקומו".
לאחרונה חזרה לעבודתה. בשנה הקרובה היא מתכננת לצאת לשבתון ולהתמקד בהנצחה. אין לה ספק שלב העשייה לזכרו תהיה קשורה בחינוך. "לפני עשר שנים בעלי וחבריו הקימו עמותה שעוסקת בצמיחה של נוער, ובמסגרתה, בעלי היה נפגש עם בני נוער בתיכונים ומשמש להם דוגמה לגיוס ולתרומה למדינה. הוא אהב את זה, החינוך היה בדמו".
ולצד ההנצחה, היא רואה חשיבות עליונה להיות יותר בבית עם הילדים. "לחזק אותם, להשגיח עליהם, ובעיקר להראות להם שאנחנו ממשיכים", היא אומרת בנחישות. "לפני כמה שבועות הבן הגדול הסתכל עליי ואמר לי, 'אמא, העתיד שלנו לא יהיה יפה'. והמשפט הזה עשה לי מאוד רע. ואז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שזה דווקא טוב שהוא נאמר, כי הוא חידד לי לאיזה כיוון צריך לקחת את הדברים. אמרתי לבן שלי, אני לא מסכימה איתך. העתיד שלנו יכול להיות טוב ויהיה טוב. הבן שלי אמר, 'עם אבא, זה היה עתיד יותר טוב'. אמרתי לו, בטח, אני מסכימה איתך ב-100 אחוז, אבל בכל זאת אנחנו יכולים להמשיך ליהנות, לצחוק, לעשות כל מה שהיינו עושים עם אבא גם בלעדיו. וזה מה שנעשה. כי ככה בדיוק הוא היה רוצה שנמשיך לחיות".
