ביקורת סרט - "אול אין": למה לא מצליחים לעשות קומדיות בישראל?
סיפור המסע של 4 חברי ילדות היה אמור להיות קומדיה ישראלית נטולת יומרות בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אך חוסר כימיה בין השחקנים הראשיים, דמויות נטולות אישיות ואפס השראה, הופכים את "אול אין" לסרט פשוט לא מצחיק. חבל
ארבעה צחקוקים דלים שהשמיע הקהל במהלך הקרנת ערב של "אול אין" הוכיחו מעל לכל ספק: הבעיה היא לא אצלי. הסרט הזה פשוט לא מצחיק. מילא הייתה זו בעייתו של הסרט המסוים הזה, אבל נדמה שהוא סימפטום של תופעה רחבה בהרבה: הקולנוע הישראלי שכח איך להצחיק.
הסרטים הפופולריים ביותר בשנות ה-70 אצלנו היו קומדיות. תאהבו או לא את מה שסרטי הבורקס ייצגו – הקומדיות העדתיות האלו (בהן "חגיגה בסנוקר" ו"משפחת צנעני") לפחות השיגו את מה שלשמו נוצרו. "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" של אסי דיין סיכמו עשור פורה מאוד ככל שהדברים אמורים בקומדיה הקולנועית הישראלית.
מאז – כאילו כלום. זאב רווח המשיך להציע את מרכולתו בשנות ה-80, אך לאחר שפרש גם הוא, כבמאי-תסריטאי, נותר הקולנוע המקומי כמעט מיותם מצחוקים. רק "מבצע סבתא" מ-1999 ו"אפס ביחסי אנוש" מ-2014, של דרור שאול וטליה לביא בהתאמה, הצליחו לעמוד בכבוד במשימה – ומביניהם, הראשון נוצר בכלל בעבור המסך הקטן. במילים אחרות, מפעל ההצחקה הארץ-ישראלי עבר-נדד לו אל המדיום הטלוויזיוני.
המחשבות שעיקריהן הונחו זה עתה על הכתב חלפו במוחי במהלך הצפייה ב"אול אין" – קומדיה שעיתוי יציאתה אינו יכול להטעות. תנו כסף – קבלו צחוקים לחג. הסיבה שהרצף המחשבתי הנ"ל העסיק אותי תוך כדי בהייה במסך, מקורה בעובדה שלא היה לי דבר יותר טוב לעשות. כסף נתתי – צחוקים לא קיבלתי. מקסימום כמה רגעים מעוררי חיוך, וסצינה מוצלחת שבה מתארח צחי גראד – המילואימניק של הקולנוע הישראלי. אם יש לכם סצינה קומית שלא עובדת על הנייר, כך הולכת האקסיומה, תלהקו את צחי והכל כבר יסתדר.
עוד ביקורות סרטים:
"אול אין" בוים בידי יהונתן בר אילן, שגם כתב את התסריט עם יוני זיכהולץ ומוטי אדיב. הסרט מביא את סיפורם של ארבעה חברי ילדות שנסחטים לצאת למסע אל דרום הארץ על מנת להשתתף במשחק פוקר עם יריב ותיק שלהם (זוהר שטראוס). המסע הזה – שרק מוכיח שוב עד כמה ז'אנר סרטי הדרך אינו הולם מדינה כישראל – מסבך אותם עם יפהפייה בעלת כוונות לא ברורות (דנה פרידר), סוחר סמים מטורף (מאור כהן), וצמד בלשי משטרה שרוצים ללכוד את הקלפן (דינה סנדרסון ומיכאל הנגבי). גם יעל בר-זוהר בסביבה.
סרטי-חברים כ"אול אין" נשענים, בראש ובראשונה, על הכימיה שבין שחקניו הראשיים. אך זו, למרבה הצער, ממש לא קיימת כאן. עד כדי כך שנדמה כאילו כל אחד מהם – צחי הלוי, שלומי קוריאט, יוני זיכהולץ ועומר עציון – צולם בנפרד, והסצינות בכיכובם שילבו את הארבעה באמצעות עריכה או אפקטים דיגיטליים. אתה מוצא עצמך בוהה בסרט, תוהה איך זה שאין לנו "בדרך לחתונה" משלנו, וזוכה בסופו של דבר בתשובה – ליהוק אומלל, דמויות נטולות אישיות, וכתיבה חסרת השראה.
יש פה כד אפר עם פרצוף מחייך שאת תכולתו (סבו של אחד הגיבורים) צריך לפזר, סצינת מחווה לדם החזיר בנשף מ"קארי" (רק שהפעם מדובר בביצוע בשידור חי של "שיר הרעות", ובספגטי ברוטב עגבניות), וגם משהו שנראה כמו "תרגיל לשוטרים מתחילים". יהונתן בר אילן (שנמנה על יוצרי מהתלת האימה החביבה, "חתולים על סירת פדלים") מכניס לכאורה את כל הרכיבים הנכונים. אבל מה שיוצא ראוי בקושי להיקרא "דאחקה". סצינות נמתחות הרבה מעבר למה שצריך, הלוקיישנים המדבריים מנוצלים אך בקושי, והשחקנים באמת נראים משוכנעים שמה שיוצא מפיהם הוא בדיחות. "אם הקהל צוחק – זו קומדיה", אמר פעם הבמאי-תסריטאי הגדול בילי וויילדר. בהקרנה שבה נכחתי, "אול אין" נכשל גם במבחן הקהל.
"אול אין" אינו סרט רע או מביך במיוחד. ההומור בו לא וולגרי, והתחושה היא שיוצריו באמת רצו ליצור קומדיה ישראלית נטולת יומרות שתמלא את האולמות בחוה"מ. אין דבר לגיטימי מזה, ובכל זאת העסק לא עובד. רשימה זו נחתמת, לפיכך, באותה שאלה מתסכלת שליוותה את הצפייה בסרט – למה לא מסוגלים היום לעשות אצלנו קומדיות?
