"הגֵּן היהודי מנצח את הכול"
הופכים את הקליטה של העולים לקלה יותר. הפגשנו 2 זוגות עולים - חדשים וותיקים - אנה ואת בן זוגה יוסי, עם שיראל ויצחק מרואני (בני 25 ו-26) בביתם בשכונת נחלאות בירושלים, במסגרת פרויקט "כמה טוב שבאתם" של ידיעות אחרונות, ynet והסוכנות היהודית. היה מרגש
בשיתוף הסוכנות היהודית
"כשהגעתי בפעם ראשונה לישראל במסגרת ״תגלית״ יצאתי מהמטוס, הסתכלתי מסביב והבנתי שאני סוף סוף בבית", אומרת אנה גמזינובה בת 23. אנה עלתה לישראל לפני 11 חודשים מקייב בירת אוקראינה. היא מאוהבת בירושלים וצמאה להכיר כמה שיותר אנשים מקומיים כדי ללמוד כמה שיותר מהר וכמה שיותר על החיים כאן. בהעדר משפחה תומכת שנותרה בקייב, חברים חדשים הם מהות חייה.
"אני יהודיה אבל אני לא אדם דתי. המסורת שהכי חשובה לי כרגע היא מסורת ארוחות שישי עם חברים שאני ובן הזוג שלי מקפידים לקיים כל שבוע".
אנחנו פוגשים את שני הזוגות בשעות הערב (לפני חג הפסח), מסביב לאי עבודה במטבח בזמן שהמארחים מכינים ארוחת ערב ישראלית קלילה של עראיס - פיתות פתוחות עם בשר בקר וסלט עגבניות וצנוברים. אנה ויוסי עוזרים בהכנות ומשתפים בסיפורים וחוויות.
מאיפה אזרת אומץ להגיע לכאן לבד בלי שיש לך קרוב משפחה או חבר שאפשר לסמוך עליו?
"עליתי לארץ עם תחושת שייכות עצומה שחוויתי עוד ב"תגלית" ומייד נרשמתי לאולפן עציון של הסוכנות היהודית. כבר ביום הראשון באולפן הכרתי מלא אנשים שהפכו מיד גם לחברים וגם למשפחה שלי".
מדוע הורייך לא מעוניינים לעלות לישראל?
אנה: "הם חיים חיי נוחות ונחת בקייב. אבי מנהל תיאטרון, אמא שלי פסיכולוגית ויש לה קליניקה פרטית. חוץ מזה לשניהם יש גם עסקים בסין והם כל הזמן מטיילים בעולם. הם בירח הדבש השני שלהם ולא שוקלים עליה".
יוסי בן זוגה של אנה: "רמת החיים בקייב הרבה יותר גבוהה מאשר בישראל והכסף שמרוויחים מאפשר הרבה יותר חופש וחיים טובים. בביקור האחרון בקייב יחד עם אנה, הרגשתי אי נוחות כי לנוכח מה שראיתי, חיי כאן פתאום נראו לי הרבה פחות זוהרים".
גם יוסי לא נולד בארץ כמו מרבית המשתתפים במפגש. הוריו היו אסירי ציון שעלו ב-1989 מלנינגרד, כשהוא היה בן חודשיים בלבד. את אנה הוא הכיר לפני 9 חודשים באירוע על האש של חברים ומאז הם חיים יחד בדירה שכורה בשכונת קטמונים, תוך כדי שהם חולקים אהבה גדולה לירושלים ואת הצורך בהרחבת מעגל חברים. יוסי הוא פיזקאי שעובד בחברה המפתחת כלים לבדיקות דם.
אנה בעלת תואר שני בתרגום, עובדת בינתיים כסייעת לרופא שיניים ומתנדבת במחלקת הקליטה של עיריית ירושלים. במסגרת התפקיד היא אחראית על חשבון האינסטגרם של העירייה בשפה הרוסית. יחד הם מנסים לנצח על המציאות הישראלית שלא תמיד מרחמת על עולה חדש שאינו בקיא ברזי החיים בארץ.
"אני ואמא עלינו לישראל ב-25 בדצמבר והגענו ישר לשכונת נווה יעקב בירושלים", משתפת שיראל. "אני זוכרת שהכול היה אפור ושחור, גשם במקום שלג ושום אווירת חג למרות הקרבה לשנה האזרחית החדשה. היינו בהלם מוחלט מהכול. מזל שלאמא שלי היו כאן חברים שעלו בשנות ה-90. הם באו ולקחו אותנו אליהם לארוחת ערב. לראות את החיים שלהם כאן, וזה הציל את מצב הרוח ונתן תקווה שלמרות שכרגע זה לא נראה מבטיח, יכולים להיות לנו כאן חיים טובים".
שיראל שכיום מטפלת בבתה מיה בת 5 חודשיים, היא קוסמטיקאית ושוזרת פרחים במקצועה. אחרי שעלתה לארץ הספיקה לעבוד גם בגלריה לאומנות, לעשות שירות צבאי מלא וגיור. "היום אני יודעת שהדבר הכי חשוב לעולים הוא קשר עם אנשים מקומיים וזה הכרחי כי הדבר מעניק תחושת שייכות וגם עוזר המון בהתמודדות עם כל האתגרים שהחיים מציבים. היום כל החברים שלי ישראלים ויצחק רואה כמה הקשר איתם חשוב לי".
למרות שהיא בארץ רק 9 שנים לשיראל יש בקושי מבטא שיכול להעיד על מוצאה. "לעומתי, אמא שלי שחזרה בתשובה ונישאה שנית בארץ, מתקשה ללמוד עברית. אחי בן ה-7 שנולד כאן למד עברית רק כשעלה לכיתה א' ".
גם אנה מדברת היטב עברית ורק פה ושם נעזרת בבן זוגה שדובר רוסית שוטפת מהבית. "מה שאני עושה בחשבון האינסטגרם של העירייה ברוסית מאוד חשוב, כי בלי הטיפים והמידע שאנחנו חולקים באמצעות החשבון עם העולים, מאוד קשה להבין את המציאות הירושלמית", אומרת אנה ויוסי מוסיף: "כבר נתקלנו במצבים מוזרים מאוד רק בגלל שאנה עולה חדשה ואנשים ניסו לנצל את חוסר הבקיאות שלה".
אנה מגדירה את עצמה כיהודיה אוקראינית. בני הזוג מרואני מגדירים את עצמם כדתיים לייט. "כשהכרתי את יצחק לפני 5 שנים אני הייתי לפני הגיור והוא היה הרבה יותר חילוני ממני", אומרת שיראל שהציבה בפני בעלה לעתיד אתגר, "אני לא עושה גיור כדי להתחתן, אלא כדי לחיות על פי המסורת היהודית, לכן שנינו נעשה את זה מתוך התחייבות שאחרי שאסיים נקיים את המצוות יחד".
שיראל לא חוגגת את "נובי גוד" וגם לא מכינה אוכל רוסי בבית. גם עם החברים שהשאירה בויטבסק בפרידה שלוותה בהמון דמעות, היא כבר לא בקשר. "אני לא מרגישה שיש לנו נושאים משותפים. החיים בארץ הרבה יותר צבעוניים ומרתקים והם לא מבינים מה עובר עלי", היא מסבירה.
מה היה הדבר הכי מוזר שאת זוכרת מהימים הראשונים בארץ?
אנה: "כשהצטרפתי ל"מסע" ראיתי שבמגורים שלנו יש 2 כיורים. חשבתי לעצמי שישראלים בוודאי אנשים חכמים מאוד כי הם מבינים ש-9 בנות לא יוכלו להסתדר עם כיור אחד. רק מאוחר יותר הבנתי שזה לא קשור לנוחות אלא לענייני הכשרות".
מדוע בחרתם לקחת חלק בפרויקט ולפתוח את ביתכם לעולים?
יצחק: "אני יודע שקשר עם אנשים מקומיים יכול להעלים סטיגמות וגם לשנות את הדעות הראשונות שעלולות להיווצר לאדם שצופה על המתרחש סביבו כשהוא לא מבין עד הסוף את הדברים".
שיראל: "אני ויצחק מכירים הרבה לפני שהפכנו לזוג ונישאנו. הוא ראה את הדרך שעברתי כעולה ומבין כמה משמעות יש בתהליך הזה לחברות עם ישראלים צברים כי רק ככה באמת אפשר להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה".
האם חווית חרטה על ההחלטה לעשות עליה?
אנה: "בתוכנית "מסע" היה לי קשה כי לא הרגשתי חיבור לדת ולא תכננתי לחיות חיים מסורתיים כי אני יהודיה בלב ובנשמה, ולמנהגים כאלה או אחרים אין קשר לזה. הרגשתי שאני בחברה שבה הכול שחור או לבן ושזה או הכול או כלום. בשלב מסוים אפילו חשבתי לוותר ולחזור לקייב אבל אז הבנתי שאני לא אסלח לעצמי אם לפחות לא אנסה לחיות כאן, במדינה שהיא הבית שלי".
כיצד היית מסכמת את השנה הראשונה שלך בארץ?
אנה: "לא אשקר ואומר שהכול היה ורוד. חוויתי קשיים שנבעו מחוסר ההבנה של המציאות הישראלית אבל תמיד אמרתי לעצמי אנה את בבית והכול יהיה בסדר".
"אני מאוד מתחבר לזה", אומר יצחק. "אני נולדתי בהתנחלות ויש לי את האפשרות להעתיק את חיי לצרפת אבל אני רוצה לחיות כאן כי כשאני רואה את בני המשפחה שלי שנותרו בצרפת, שאינם מרגישים שם בבית למרות שהם חיים בקהילות יהודיות, אני מבין שהפסיפס האנושי בארץ, הוא הדבר הטוב ביותר לי ולמשפחה שלי. למרות הקושי שחווים כאן בחיי היום יום, יש מכנה משותף לכולנו שמנצח את הכול וזה הגֵּן היהודי כמובן".
בשיתוף הסוכנות היהודית
לפנייה לכתב/ת 
