תיעוד מיוחד | עם הצנחנים הישראלים בגרמניה: "נלחם ביערות כמו סבא שלי"
באופן חסר תקדים השתתף גדוד צנחנים שלם בתרגיל בינלאומי באירופה. יואב זיתון ביקר בשטח האימון סמוך למה שהיה מעוז נאצי, ניסה להבין למה השואה לא עולה בשיחות עם המארחים ושמע את מפקד הגדס"ר: "פה זה מחלחל, כשדגל ישראל מונף והלוחמים שרים התקווה". וגם: מי ה"אויב" שמדמים צבאות ארה"ב וגרמניה וכיצד נבלם קרב דו-צדדי נפיץ בין הגרמנים לישראלים?
קולונל יוכאן גק הוא סגן מפקד חטיבת השריון 21 בצבא גרמניה. בן 53, רחב גוף, קצר דיבור, מרכיב משקפיים עגולים, וכיאה לטנקיסט נושא על ראשו את הכומתה השחורה מתוחה לימין. במשך קרוב לשעתיים חיפשתי את הקצין הגרמני היחיד שיועד להשיב לשאלות. ביקשתי לשמוע ממנו ישירות על הקרבות ההיסטוריים ב-1945 בדרום-מזרח גרמניה, כשצבא ארצות הברית שחרר את מדינת בוואריה ואת מחוז פרנקוניה, שבו שהינו, מידי הוורמאכט. "התכוננתי לדבר על התרגיל ולא על ההיסטוריה של האזור", אמר הקולונל בארשת פנים רצינית. שום מילה על השואה.
ג'מבו, כלבים, 6,000 מנות קרב וקלפי לבחירות: כך הוטס גדוד חי"ר שלם של צה"ל לגרמניה
צוות הדוברות האמריקנית, שנכח בתרגיל שבו השתתפו 5,000 חיילים מתשע מדינות ובכללם לוחמי הצנחנים של צה"ל, הוביל אותי בין מפקדות שטח מגודרות לנקודות כינוס מוסתרות לעברו של הסמח"ט המקומי. אחרי שנמצאה האבדה בלב המחנה המרכזי - הקצין הגרמני היה חד ותמציתי, מחושב ושקול בדבריו. כמו כל שריונר ממוצע. קולונל גק הצליח כאמור להפתיע אותי: המטען הכבד מהימים האפלים של מלחמת העולם השנייה לא שגור בפיו. "זה רק אזור של תרגיל בשבילי, אנחנו פה רק בשביל האימונים".
סירובו של קולונל גק להתייחס לתקופת השואה לא היה מקרי. בירור שערכנו בהמשך העלה שבשמונת ימי האימון המשותף, לא נערכה ולו שיחה אחת בנושא, מקרית או יזומה, בין מאות הלוחמים והקצינים הישראלים שהתאמנו כתף אל כתף לצד עמיתיהם המקומיים לראשונה בהיסטוריה של צה"ל על אדמת גרמניה. אחרי 75 שנה נדמה שיש הפרדה בין אימון צבאי רב-לאומי והיסטוריה טראומתית.
"הצבא הוא היגיון פשוט", הסביר קולונל גק כששאלתי אותו האם חייליו חולקים ערכים משותפים עם מקביליהם הישראלים, כמו שהאמריקנים אוהבים להדגיש באמרותיהם על צה"ל. "המנטליות קרובה. פוליטית זה יכול להיות שונה אבל עסקי הצבא זה תחום ספציפי. בדרך כלל אתה רוצה להגן על המדינה שלך, אתה רוצה לעשות משהו טוב, לעזור ולעשות את הדבר הנכון".
"הגרמנים לא נעלבים לדבר על השואה"
מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, סגן-אלוף עודד זימן, הסביר בצורה פשוטה יותר את הנושא: "אני לא יודע כמה זה רגיש או לא. הנספח הצבאי הסביר לנו מראש שהגרמנים דווקא לא נעלבים לדבר על השואה ומאוד מודעים לה. לי זה הרגיש נושא רגיש. הגרמנים הם עם מאוד ענייני ותכליתי, אתה לא יושב איתם על כוס קפה וסיגריה.
"זה פחות הטייפ-קאסט, ואנחנו מסתכלים על התרגיל הזה קודם בהיבט המקצועי. אני לא בא לבדוק אם למפקד האוגדה הגרמני כאן יש שורשים. ללוחמים הצעירים שלנו כאן - שימור השואה חזק יותר על האדמה הגרמנית. בארץ זה עובר ליד, ופה אתה פתאום מבין, זה מחלחל לך שאתה מניף פה במסדר את דגל ישראל ושר את התקווה".
אבל זה הורגש באוויר. לאורך שעות ארוכות של שיחות עם הלוחמים בשטח, בעמדות ההסוואה ובמאהלים הארעיים בעומק היער הגרמני, כמעט ולא היה זכר למטען הנפץ. השינוי התרחש בהגעה לנקודת ריכוז של כוח חי"ר גרמני. קצין מקומי, חסון ובהיר שיער, כנראה מפקד מחלקה, דרבן את לוחמיו לצייד במהרה את הנגמ"שים הקטנים שלהם. צעקותיו במבטא הגרמני, מגפיו השחורות וחזותו הזיזו כמה נימים בנפש.
מנגד, היתקלויות מצמררות אחרות העניקו משמעות חדשה לחלוטין לנוכחות הישראלית החריגה במרכז האימונים בדרום גרמניה. הרס"ר הגדודי, רב-נגד דוד מחלוף, צעד עם השרוך בצבעי התכלת-לבן בבסיס. לפתע הוא נתקל בשישה לוחמים גרמנים תמירים שנעצרו מולו.
רנ"ג מחלוף, כמו מרבית חברי המשלחת הישראלית, התבקש שוב ושוב להעניק לחיילים הגרמנים את הטלאי (פץ') עם דגל ישראל שהוצמד לזרועם. "באתי לתת להם את הפץ' של סמל חטיבת הצנחנים כי חשבתי שהם התכוונו אליו, והם אמרו 'לא, לא, אנחנו רוצים למזכרת את דגל ישראל'", נפעם הרס"ר הוותיק.
- רב-סרן איוון קון, סגן מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, כשאתה מנהל איתו שיחה עוברת בראש השאלה "מה אביך או סבך עשה כאן באזורים האלה לפני 80-70 שנה"?
"ברור, תמיד, אבל זה משתנה. דברים משתנים, הם משתנים. בסוף ההיסטוריה הייתה ואנו כן לומדים אותה. אנשים באים לפה לעבוד. הקצין הזה היה גם בארץ, מספר פעמים והוא נכונים לשיתוף פעולה".
רס"ן קון השיב לשאלתי מיד לאחר שיחה מקצועית ידידותית ומלאת חיוכים שניהל עם מפקד פלוגת המפקדה הגרמני. הקצין המקומי עם שפם עבות, כובע קסקט ומשקפי שמש שמסתירים את עיניו. הוא נשא קלסרים עמוסים מסמכים לוגיסטיים, ולא הפסיק להתגאות בביקוריו בארץ הקודש. בדומה לחבריו הגרמנים כאן, גם הוא התאמץ מאוד להעניק את כל השירותים והעזרה לישראלים.
הסיפור של הסמג"ד קון (במקור כהן) יכול למלא כתבה שלמה. הוא נולד בסרביה וכילד חווה את המלחמה האחרונה שקרעה את אירופה בשנות ה-90. את ההפצצות של נאט"ו, שעם כוחותיו הוא מתאמן כיום, קשה לו לשכוח. אבל מעל לכול, יש גם במקרה שלו את המטען המשפחתי: סבו שרד את אושוויץ.
"הוא היה אדם גדול ששקל איזה 130 קילוגרם וסיים את המלחמה במשקל 60 קילוגרם", משתף רס"ן קון. "הוא כמעט ולא סיפר, אבל עבר המון זוועות. את שם משפחתו הוא שינה מהפחד". על המלחמה בבלקן סיפר הסמג"ד: "מילדותי אני זוכר את הצבא בתוך היערות, היינו קטנים וזה עניין אותנו, אבל לא הבנתי את המשמעות עד הסוף כשאני עומד פה. המדינה שלי היא ישראל".
- ובכל זאת, יש קווי דמיון בין לוחמי נאט"ו, סרביה או בוסניה, הלוחמים הגרמנים או האמריקנים במלחמת העולם השנייה ללוחמי הצנחנים שתחת פיקודך?
"מבחינת הלוחם בסוף אין הבדל. בסוף אנשים פה חוזרים ליסודות, נלחמים כאן ביערות, נדרשים לשדאות, לחתירה למגע, ליוזמה. התקדמנו בטכנולוגיה אבל הבסיס תמיד יישאר".
קון מוביל אותנו לקינטזי, כפר קטן ונטוש בעמק ירוק, שהתעורר בוקר אחד לחיים לטובת התרגיל. בתי הרפאים שלו התמלאו באחת בעשרות אזרחים, שדימו במשך שבוע שלם אוכלוסייה נכבשת. הצבא הגרמני אסף קשישים, נשים, ילדים וגברים מרחבי המדינה, העניק לכל אחד מהם 100 אירו ליממה, והנחה אותם להתנהג כתושבים שצבא אויב פלש לכפרם.
בדומה לחיילים המשתתפים באימון, על כל אחד מהם הוצמד חגור דק עם מכשיר פסיבי של מערכת ה"מאיילס", שמזהה באמצעות קרן לייזר פגיעה מדויקת. בכך נקבע אם הם "נפצעו" או "נהרגו" בטעות על ידי החיילים. בניגוד לבימוי אוכלוסיית האויב המוכרת ממתקן הלחימה בשטח בנוי הגדול בצאלים, כאן מדובר בסיפור אחר לגמרי.
הכפר ממש שוקק חיים, גם תחת "כובש זר": האזרחים צועדים ברחובות, מיואשים קמעה, לצד זקיף של המשטרה הצבאית. בבר השכונתי ובבית הקפה מנסים הצעירים להטביע את דכאונם או להשכיח את צערם במשקאות. סבתא חביבה מעבירה את הזמן עם נכדתה בחצר אחד הבתים שמול כנסיית הכפר. קשיש מפצח במרפסת ביתו קליפות בוטנים וצופה בלוחמים הכובשים מתארגנים לארוחת צהריים ממנות הקרב שלהם, לצד הירקניה השכונתית, וחובשים של הצלב האדום מעניקים עזרה רפואית בפינת הרחוב לאחד התושבים.
נגמ"שים בגוון ירוק עד והאמרים רועשי מנוע חולפים ברחוב בתי המלאכה של הכפר, שבצדו רכב אזרחי מעוך כליל, מ"קרבות הכיבוש" שהתחוללו פה יומיים קודם. "קצת רועש כאן ואני חסר שינה משלושת הלילות האחרונים. החיילים הישראלים שחררו אותנו, ויש לנו כאן קהילה חזקה. אני מקווה שהמלחמה תיגמר בימים הקרובים", סיפר אחד מהאזרחים ש"נכבשו" - אדם רחב גוף שהגיע מפרייבורג בצדה השני של דרום גרמניה. הוא היה כל כך רציני בדבריו, ונדמה שנכנס לתפקידו יותר מדי.
"זו אוכלוסייה שאתה לא יודע אם היא לטובתך או לא לטובתך", הסביר סרן אסף פרץ, מפקד פלוגת ההנדסה בגדוד הסיור (גדס"ר) של הצנחנים ש"כבש" את הכפר, "צריך לרתום אותם, לדעת איך לגשת אליהם. בסוף, גם אם הכפר קצת ניזוק, הם יעזרו לנו בהמשך הלחימה אם נסייע להם כמו שעשינו, באוכל ובסיוע רפואי. הם עזרו לי, נתנו לי מפה של 'האויב' שבעזרתה התקדמתי ליעדים הבאים. הם נתנו לי להילחם בצורה חופשית, לא עשו יותר מדי בלגן. דאגנו שיתקנו להם את הנזק ודאגנו להם לאספקה של אוכל ומים".
- זה משהו שתוכל לפגוש במציאות, נגיד בכיבוש של כפר בלבנון?
"חד משמעית כן, והתרגולת הזו עוזרת לי".
הסמח"ט הגרמני, קולונל גק, הסביר מדוע צבאו משקיע כה רבות בסוגיית האוכלוסייה הנכבשת: "היום זה לא כמו בעבר שפינינו לחלוטין את האזור שבו הצבא נלחם. הם יכולים להיות אויב אבל גם ידיד. כיום כבר רואים שלא כל האוכלוסייה מתפנה מאזורי לחימה, וזה מצריך התמודדות איתה, גם עם פליטים".
"לערער את המג"דים הגרמנים"
לא רק בכפר קיטנזי המתינו הפתעות לסרן פרץ וללוחמיו. פלוגות גדס"ר צנחנים פוזרו למעשה, לעיתים ברסיסי צוותים, תחת הגדודים הזרים, בעיקר תחת פקודת גדוד שריון גרמני. ההבדלים והמתחים ניכרו כבר ביום הראשון.
"ניסינו לערער את המג"דים הגרמנים", הסביר המג"ד זימן, "לאתגר אותם עם יותר יוזמות ותעוזה של לקחת קדימה. היה להם קשה להכיל את זה. היינו פה שישה ימים במוד של 'הגנה'. מעולם לא היינו באימון בסטטוס של הגנה כל כך הרבה זמן. אצל הגרמנים והאמריקנים ההגנה היא דבר חזק מאוד אבל גם סטטי. אז ביקשנו שוב ושוב מהם לצאת מההגנה לפשיטות, להתקפות. התרבות האירופית כאן שונה, מנומסת וממושמעת. המג"ד הגרמני אמר למ"פ שלו 'אתה פה על הצומת ולא זז ממנו', בעוד המ"פ שלי ינסה לפרוץ את הקווים וליזום".
החוצפה המבצעית של הקצינים הישראלים הדהימה את הקיבעון הגרמני-אמריקני. מפקדי הפלוגות עלו בקשר שוב ושוב, לא ויתרו, כדי לקבל אור ירוק להסתער בתחבולה על הטנקים וכוחות החי"ר של האויב - ניתן להעריך שהכוחות הזרים דימו אויב רוסי - שנעו לכיוונם. התוצאה: בחלק מההיתקלויות האלה "הרגו" הצנחנים הישראלים כמות דו-ספרתית של חיילי "אויב" וכמעט לא רשמו נפגעים בשורותיהם. "הפכנו לשובר השוויון, והמג"ד הגרמני שלנו הבין זאת", אמר סרן פרץ, "אנחנו מנצלים זאת. הם מחכים לאויב - אנחנו הולכים לקראתו".
סמל-ראשון נ', לוחם יחידת עוקץ, הגיע עם כלב התקיפה הבלגי שלו דייגו, שחזר לראשונה ליבשת מוצאו. הלוחם חיזק את דברי המ"פ: "אנחנו חוברים לכוחות ורואים איפה בדיוק אנחנו מביאים את היתרון שלנו. ביחידות כלבנים אחרות כאן, בעיקר של הצבא האמריקני, הם מאלפים בעצמם את הכלבים בניגוד לכלבים שלנו שמגיעים מאולפים מאירופה.
"הם עובדים עם הכלבים בתקיפה רק עם רצועת ואנחנו לא. אצלנו שולחים חופשי את הכלב למשימה. אנחנו סומכים יותר על הכלבים, אצלנו הם מאולפים יותר טוב אבל היכולות הן שונות". נ' הוסיף כי למרות שדייגו וגם הרועים הגרמנים מעוקץ שהגיעו הנה נולדו ואולפו באירופה, הם עדיין לא מצליחים להסתגל לקור של יערות בוואריה: "הבאנו להם רתמות חימום מיוחדות. בלילה בשטח אנחנו אפילו מחממים אחד את השני".
לקחי אסון נחל חילזון
לא מעט דילמות רגישות ליוו את תכנון האימון לאורך שלושה מפגשים מקדימים שנערכו בגרמניה בשנה האחרונה. כך למשל, באחד הדיונים שעסקו בליבת התרגול, אחד הקצינים העלה את האפשרות שכוח מפלוגת הנ"ט הישראלית ידמה אויב לשיפור תכלית האימון. הרעיון התקבל בטבעיות אצל הנציגים הצה"ליים אך עד מהרה ירד מהפרק, דווקא על ידי המארחים הגרמנים.
הסיבה הייתה נעוצה בתוצאה הדו-משמעית של היוזמה: מחזה שבו חיילים גרמנים ויהודים יורים ומסתערים זה על זה באקט לחימתי, על אדמה גרמנית, עלול לזעזע גם את המנוסים שבמפקדים משני הצדדים, ולהתפרש באופן שגוי על ידי החיילים הצעירים. אך במפגשי התכנון הללו עסקו גם בפן המגה-לוגיסטי המורכב וחסר התקדים - כיצד להעביר גדוד חי"ר שלם מישראל לגרמניה? על כך נרחיב בכתבה נפרדת.
החיילים שהו לאורך שלושת השבועות בבסיס JMRC - מחנה האימונים האמריקני בגרמניה, שמקביל לבסיס צאלים. במלחמת העולם השנייה ועוד לפניה שימש הבסיס את חיילי הוורמאכט של הצורר הנאצי אדולף היטלר.
"ארץ ישראל היא קטנה, אין בה כבר שטח שלא התאמנו בו ואנחנו לא מכירים. פה לראשונה אנו חווים שטח חדש לגמרי שמאפייניו שונים, שאתה צריך לנתח אחרת, להתמצא ולנווט", הסביר המג"ד זימן, שהמליץ למפקד זרוע היבשה, אלוף קובי ברק, שביקר באימון, להפוך את התרגיל בגרמניה לחלק קבוע באימוני גדודי החי"ר המתמרנים.
סא"ל זימן לא היה אמור להיות כאן בכלל. הוא אמנם גדל בגדס"ר צנחנים, אך נכנס לתפקיד בנסיבות טרגיות, בעקבות הדחת קודמו בתפקיד, סא"ל ישי רוזיליו, בחודש שעבר. ההדחה אירעה ברקע המחדל שהוביל למותו של הלוחם אביתר יוספי ז"ל במהלך ניווטים בנחל חילזון.
בגדוד עשו מאמצים גדולים להסיר את העננה הזו מהיחידה, גם מתחת לשמיים הקודרים של בוואריה. "זה לא רק לקחים שהופקו וחלקם מיושמים גם פה, אלא משימה שלנו המפקדים, לקחת אירוע קשה שכזה ולחזק באמצעותו את היחידה", אמר סא"ל זימן. "למדנו הרבה מהאירוע, גם ברמת זרוע היבשה, לא רק בגדס"ר: כיצד אנו מתנהלים ומיישמים פקודות. אי אפשר להתכחש לתוצאות הברורות של האירוע הזה, שבסיומו לא החזרנו חייל הביתה".
לקראת סוף הביקור אנחנו מגיעים למאהל הארעי של פקודת העורב. עצי האורן הגבוהים מסתירים היטב את אוהלי הסיירים הנמוכים שבהם ישנים הלוחמים, אחרי לילה ובוקר ארוכים של מארבים ופטרולים חרישיים לאיתור המשוריינים, שכאמור יש להניח שמדמים כוח רוסי. בתווך: מגדל שמירה מעץ, אפרורי ונטוש, לצד בקתה בלב היער. הם ריקים זה כמה עשורים.
במאהל הלוחמים נחים, חלקם מכורבלים על הקרקע בתוך שקי השינה. לא כך סמל-ראשון רוני חולבסקי. לוחם רחב כתפיים, מזוקן למכביר, בעל חזקות קשוחה שהולמת את תפקידו בכוח: המא"גיסט. ההיסטוריה המשפחתית כבדה כמו המטען שהוא נושא: סבו, ד"ר שלום חולבסקי, לחם כפרטיזן נגד הגרמנים ביערות בין פולין לבלארוס.
גם הסבא היה מקלען, שנתן פייט לנאצים לצד גיבורים כמו אבא קובנר ויצחק (אנטק) צוקרמן. הסב שרד את השואה, הקים משפחה, הפך לסופר, לדוקטור לפילוסופיה ולחוקר יהדות מזרח אירופה. לפני כעשור הוא הלך לעולמו בגיל 96.
"כשהייתי תלמיד בתיכון, בסיור בפולין, המדריכה הציגה לנו תמונה בשחור-לבן של קובנר וצוקרמן לצד אדם נוסף. המדריכה אמרה שהיא לא מזהה את השלישי, ואמרתי לה שזה סבא שלי", שחזר סמ"ר חולבסקי בעודו אוחז במא"ג בעמדת הירי המרובעת שמורכבת מבולי עץ בשלוחה שיורדת מהפסקה המיוערת.
האדמה מכוסה בעלי שלכת כתומים, והנכד מספר בגאווה מאופקת על סבו הלוחם: "הוא טמן עם חבריו מארבים לשיירות נאצים ופוצץ גשרים שלהם. הרבה חבר'ה אומרים לי פה שאני נלחם ביערות כמו סבא שלי. זה מרגש שיש לי את ההזדמנות לחוות גם לחימה ביערות אירופה. אמרתי בצחוק לחברים, שזה כנראה בגנים שלי להילחם ביערות".
לפנייה לכתב/ת 
