מלכודת הבייס רומזת: נתניהו צריך אחדות

גם בממשלה הקרובה יתפלגו התיקים לפי המפתח המגזרי המוכר והלא רצוי בדרך לפגיעה במיעוט. זה נראה רחוק, אבל הפתרון הוא שיתוף כחול לבן

לימור לבנתפורסם: 24.04.19 , 10:44

בני גנץ ובנימין נתניהו. היילכו שניים יחד?(צילום: EPA, AFP)

הכל מנסים לשחק בפאזל הרכבת הקואליציה אבל התחושה היא שלמרות אווירת חג הפסח, כמעט כלום לא השתנה וגם לא ישתנה. למעשה, תוצאות הבחירות הכתיבו, שוב, חלוקת תיקים מגזרית שבה כל מפלגה תדרוש - וגם תקבל כמובן - נתח שמטרתו להשביע את רצון ה"בייס" שלה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

זה יהיה, למרבה הצער, עיקר עיסוקו של השר מהמגזר. אף אם נניח שהשר יהיה מלא כוונות טובות כרימון לשרת את כלל הציבור – לעולם ייאלץ לשרת את ה"בייס" שלו. אחרת – אחת דינו: להיענש או אף להיעלם מהמפה הפוליטית.

אביגדור ליברמן? יבקש ויקבל את תיק הביטחון ואת תיק העלייה והקליטה. הרי בזכות ה"בייס", עולי ברית המועצות הוותיקים, עבר את אחוז החסימה פלוס מנדט.

יהדות התורה, מחוזקים עם שמונה מנדטים – יחזרו ויקבלו את ראשות ועדת הכספים למשה גפני ואת תיק הבריאות ליעקב ליצמן. האחרון התחיל כשר בריאות אהוד ומוערך של כולם (רפורמת טיפולי השיניים לדוגמה), אך נשבה בסוף הקדנציה על ידי ה"בייס" בעניינים מגזריים שונים. הם גם ידרשו סגן שר או שניים בחינוך ובשיכון, אחיזה מגזרית בכל מקום.

ש"ס, אף היא מחוזקת, תמשיך להחזיק את תיק הפנים בידי אריה דרעי ונראה שתדרוש את עיבוי סמכויותיו: ממינהל התכנון דרך מניעת פתיחת עסקים בשבת ועד סוגיות אזרחות ומעמד. בנוסף, ידרשו את תפקידי שר הדתות, שר הנגב והגליל, סגני שרים באוצר ואולי בחינוך, "בייס" כבר אמרנו?

איחוד מפלגות הימין דורש את משרד המשפטים לבצלאל סמוטריץ', אך נראה שנתניהו נחוש למנות את יריב לוין, והם ייאלצו להסתפק בתיק שיכון מורחב ומפתה שייטיב עם ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים. הו, ה"בייס". ועוד לאיחוד, תיק החינוך לרב רפי פרץ. נתניהו אמנם הבטיח שמשרד החינוך יהיה בידי הליכוד, אך נראה שלא יצליח לעשות כן. על אף מעלותיו של הרב פרץ כטייס וכאיש חינוך, הרי ששוב המגזר הדתי ישחק תפקיד מפתח במשרד החינוך.

אם כן, כמעט ואין חדש תחת השמש. אם לא יהיו שינויים נוספים - ואם נניח לרגע למלחמת הדיאדוכים בתוך הליכוד בין השרים ובין הטוענים לכתר שרים, ובין המבקשים להשתדרג בתפקידם לבין אלה שיקבלו משרדים קטנים או מיותרים שהומצאו או יומצאו לצורך העניין – נמצא ששרים רבים יעסקו שוב באג'נדה המגזרית שלהם במקום באג'נדה הלאומית של כולנו.

בליל הבחירות, עם פרסום המדגמים, המשפט השגור ביותר היה "העם אמר את דברו". זה נכון, אך עלול להיות גם מסוכן אם מפרשים אותו באופן מוטעה.

נתניהו התחייב בנאום הניצחון שלו שיהיה ראש הממשלה של כולם. וטוב שכך. ואכן, גם שר - כל שר - צריך להיות השר של כולם. אין זה אומר שלראש ממשלה או לשר אסור שיהיה סדר יום, תפיסת עולם, שהוא אינו מחויב לבוחריו או שברגע שהוא מתמנה הוא מתנער מערכיו ומהאג'נדה שלו. לא ולא. אך זה בהחלט אומר שעליו לייצג גם את המיעוט. הרוב בדמוקרטיה אינו רשאי לרמוס את המיעוט. על הרוב להגן על זכויות המיעוט.

לפני שנים לא רבות היינו אנו בתנועת החירות, ועוד קודם לכן בתנועה הרוויזיוניסטית, מיעוט שנרדף על ידי הרוב. ייתכן שחלק גדול מהקוראים אינו זוכר זאת. אני זוכרת. ושיעור זה למדתי היטב. "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות", כתב זאב ז'בוטינסקי. "במדינה אידיאלית מין הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע".

נתניהו, שניצח ניצחון מוחץ בבחירות, לכוד לכאורה בתוך תוצאות שאינן מותירות לו כמעט ברירה. הוא ייאלץ לתת למפלגות הקואליציוניות כל אשר יבקשו. בלי זה – אין לו קואליציה ואין לו ממשלה.

כדי לצאת ממלכודת המגזריות, מלכודת ה"בייס", ולחלק תיקים באופן ענייני, עליו ליצור קואליציית אחדות עם כחול לבן או עם חלקים מתוכה. זה ייטיב עם הכל. האם זו אופציה ריאלית? נראה שלא. אך בפוליטיקה נוהגים לומר: "לעולם אל תאמר: לעולם לא".

ייתכן, אפוא, שגם אפשרות זו עדיין לא ירדה מעל השולחן.