הדרך למעלה - כך תגיעי לתפקיד בכיר
תוכנית חדשה רותמת מנהלות בכירות בשירות הציבורי לשמש מנטוריות למנהלות צעירות ולדחוף אותן לפרוץ קדימה. שתיים מהן מספרות איך עשו בעצמן את הפריצה, מה ההבדל בדפוסי השאפתנות של נשים וגברים, ומהן העצות החשובות שהן נותנות לנשים ששואפות להגיע הכי רחוק
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מי צריך השכלה? נשים אקדמאיות בישראל מיוצגות פחות בשוק העבודה
נשים, רוצות לדעת למה אתן מרוויחות פחות מגברים?
עו"ד מיכל הלפרין, שלמדה יחד עם פלמור משפטים באוניברסיטה העברית, הגישה מועמדות לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים (היום רשות התחרות) כבר ב-2005, ולא קיבלה אותו. למרות זאת, היא לא היססה לחזור לשוק הפרטי, ולאחר יותר מעשור הציגה מועמדות שוב, ונבחרה לראש רשות התחרות ב-2016 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
שתי המנהלות הללו העזו לקחת סיכונים והגיעו הכי רחוק שאפשר. אבל כשהן מסתכלות סביבן הן מכירות את המציאות העגומה: בשירות המדינה אמנם יש 43% נשים בסגל הבכיר, אך רק 24% נשים מכהנות בתפקידים בדרג א', הבכיר ביותר. כך, למרות שעתודת הניהול הנשית מרשימה ומכובדת, רק כמחציתה מצליחה לעשות את קפיצת המדרגה ולהגיע לתפקידי המפתח בשירות הציבורי בישראל.
הלפרין ופלמור נבחרו שתיהן להיות מנטוריות במיזם "נבחרת המנטוריות בשירות המדינה" יחד עם עוד 14 מנהלות בכירות. בתוכנית, המתקיימת ביוזמת נציבות שירות המדינה, הן יחנכו מנהלות מדרגי הביניים במשרדים השונים, שנבחרו מתוך 500 מועמדות. המנטוריות יעניקו ליווי וייעוץ לאותן מנהלות מבטיחות, כדי שתוכלנה לפרוץ קדימה.
מיכל לזרוביץ', ראש התוכנית ומנהלת האגף לשוויון מגדרי בנציבות, מספרת: "הקמנו את התוכנית בשיתוף עם עמותת Women2Women, שמנהלת תוכנית דומה במגזר הפרטי ובמגזר השלישי (ארגונים ללא כוונת רווח - ח"א). מאז כניסתו של הנציב החדש, פרופ' דניאל הרשקוביץ, הנושא נמצא בליבת העשייה של הנציבות, מתוך ההכרה בכך ששירות המדינה לא ימצה את פוטנציאל ההון האנושי שלו אם לא ייתן במה לנשים האיכותיות המשרתות בו".
פגשנו את פלמור והלפרין יחד עם החניכות שלהן כדי לדבר על קריירה, ניהול סיכונים והמשמעות של מנטורינג בעולם ניהולי שעדיין נשלט על ידי גברים.
"לא לטשטש את השוני בין נשים לגברים"
אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים תחת ציפי לבני ואיילת שקד, חושבת שדווקא צריך לדבר על השוני בין גברים ונשים: "לנשים איזון בית עבודה חשוב ורלוונטי יותר". היא גם רוצה ללמד נשים להציע עצמן לתפקידים בכירים: "נשים מחכות שיציעו להן".
"סיפור המינוי שלי הוא סיפור משמעותי מבחינה פמיניסטית, ולכן אני מקפידה לספר אותו", צוחקת אמי פלמור (52). "ציפי לבני חיפשה מנכ"לית אישה. תמיד יש דיון, האם נכון לייצר תקנים ייעודיים, כי אולי זה מקטין ומשפיל. אני אומרת: כשיש הזדמנות לאישה לקבל תפקיד, צריך לקחת אותה. בזכות האג'נדה הפמיניסטית של ציפי לבני, זכיתי להגיע לאן שהגעתי. האם לעולם אתקדם בזכות זה שאני אישה? לא. האם הייתי פחות טובה? ממש לא. האם היה לי יתרון סוף סוף? כן. וניצלתי אותו.
"נשים הרבה פעמים משוכנעות שגברים מקבלים תפקידים כי מישהו הציע להם. אז הן עושות את הדבר הנכון בינתיים: עובדות קשה, מסורות, הכי טובות, אבל לא מבינות למה לא מציעים להן. בזמן הזה, גברים מציעים את עצמם וטווים קשרים, וזה סופר לגיטימי. אצלי זו תודעה שהתפתחה, ואני הצעתי את עצמי לתפקיד. וזה לא שמיד היא אמרה לי שזה שלי. לקח חצי שנה של ראיונות עם אנשים נוספים. ואני המשכתי להזכיר לה אחת לכמה שבועות. ובסוף היא בחרה בי.
"לא קראתי אף פעם על גבר שחיכה חצי שנה, וניגש וניסה ואולי נכשל. לכן חשוב לי לספר את זה. כעבור עשרה חודשים לבני פוטרה והייתי תחת ממשלת מעבר חצי שנה. אני מניחה שהרבה נשים שהתראיינו למשרה שמחו שהן לא נכנסו לאתגר הזה, שהתפרק די מהר. הרי יכולתי להישאר בתפקיד הקודם שלי כראש אגף החנינות, גם 20 שנה. היו לי חיים נוחים. להיות מנכ"לית, שזו משרת אמון, זה בהכרח לקחת סיכון".
אבל אז הגיעה איילת שקד, ולמרות שהיא מאוד שונה מלבני, היא משאירה אותך בתפקיד.
"גם החלק הזה בסיפור יוצא דופן. זכותה להגיד לי ללכת הביתה, אבל היא בחרה שנמשיך אחרי שהוכחתי את עצמי. היא התלבטה ובסוף הבינה שנושאים רבים שנוגעים למשרד אנחנו רואות עין בעין, ושאני רואה את תפקיד המנכ"ל כקידום מדיניות השר".
קודם כל אמא
פלמור התחילה בשירות הציבורי כעורכת דין פלילית בפרקליטות, ולאחר מכן כיהנה 14 שנה כמנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים. בתפקיד הזה שימשה בין היתר כאחראית מטעם שרי המשפטים על משימות מיוחדות הקשורות לאיתור חיילי צה"ל הנעדרים, ואף הייתה חלק מצוות המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט. כמנכ"לית המשרד פלמור מונתה לעמוד בראש הצוות למיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה. דו"ח פלמור ניסח יותר מ-50 המלצות שאומצו ותוקצבו על ידי הממשלה.
ובכל זאת, כשהיא מציגה את עצמה היא קודם כל אומרת שהיא אמא של נמרוד ויובל. "אני רואה חשיבות לומר את זה כשאני מכהנת בתפקיד שלי, כי זו הנכחה. אני אמא ואני אישה, וזה עדיין הדבר הראשון שאני רוצה להגיד על עצמי. אומרים שזה הדברים הראשונים שנשים אומרות על עצמן, ואני אומרת: תקפצו לי. אנחנו בתוך מטוטלת כזו שבה כל אחת רוצה להוכיח כמה היא לא נשית, כי זה לא משתלם. לדעתי זה הגיע למקום קיצוני. כשמדברים על תעסוקה גמישה למשל, מדברים על שוויון מגדרי ועל איזון בית עבודה, אבל הס מלהזכיר שמה לעשות שלנשים זה חשוב ורלוונטי עוד יותר. אז יש לי קמפיין כזה, שיהיה לגיטימי לדבר על שונות בין גברים לנשים. זה יכול להרגיז כל מיני אנשים, כי לא רוצים שנבדל את עצמנו, אבל אי אפשר להתעלם מהשוני, ואני רוצה לדבוק בו.
"הילדים שלי היום גדולים, וגם בעניין הזה אני רוצה לנפץ מוסכמות. זה לא שהיום אני פנויה לנפשי. גם ילדים גדולים מעסיקים אותי והם חלק ממני. אני לא מאמינה במושג המכובס הזה 'זמן איכות', של מי שנמצא פחות עם הילדים בטענה שהזמן המועט איתם הוא איכותי יותר. הדבר הזה לא מכסה את הפינה שנקראת הורות. יש משמעות לזמן, להיותנו".
"מנטורינג לנשים זה ללמוד מהמודל הטבעי שבעולם הגברי"
כבת לדיפלומט (אביה, אליעזר פלמור, שירת בשגרירויות ישראל בבלגיה, נורווגיה וארגנטינה), פלמור נושאת בגאווה את המורשת המשפחתית. "כמו שיש משפחות של רופאים או עורכי דין, אני מגיעה ממשפחה של משרתי ציבור, ויש לנו גאוות יחידה. חונכתי לזה. חונכתי לממלכתיות. לשרת את המדינה. אני לא חושבת שבתחילת דרכי הרגשתי פריבילגית, לא הגעתי מבית של כסף או מעמד. הייתי בת של עולים חדשים, היו תקופות של מצוקה כלכלית, אבל בסוף, כשאני מסתכלת על החברה הישראלית בכללותה, אני מבינה שלגדול בירושלים, לשרת ב-8200, ללמוד בבויאר ובאוניברסיטה העברית כשעברית היא שפת האם שלי, להיראות כמו שאני נראית - זה שם אותי בעמדה טובה יותר מרבים אחרים.
"אני ממש זוכרת מתי ההבנה הזו חילחלה אליי. כשקניתי את הדירה השנייה שלי רציתי לשכנע את מנהל הבנק לבוא לקראתנו בצעד חריג. נכנסתי אליו וביקשתי ממנו לתת בי אמון. ואז הבנתי שכשהוא הסתכל עליי הוא ראה בי אבטיפוס של מעמד פריבילגי. אם היה מגיע מישהו עם רקע דומה אבל עם שם אחר או מראה אחר, היה לו הרבה יותר קשה. אנחנו רואים את זה גם בתוך מערכת המשפט. יש משמעות לנראות, למוצא, למעמד הכלכלי. ולכן חשוב לי להרחיב את הגיוון במשרד. משרד המשפטים הוא משרד עצום עם 5,000 עובדים ו-40 מנהלים בכירים. זה המשרד שהכי צמח בקליטה של ערבים, יוצאי אתיופיה וחרדים. זו חובתנו. אם המשרד לא יהיה מגוון, הוא לא יזכה לאמון הציבור ולא יעשה את עבודתו נאמנה. אני מעדיפה לקרוא לזה ייצוג הולם, ולא אפליה מתקנת.
כשהציעו לפלמור להצטרף לתוכנית המנטוריות, היא לא היססה. בעבר היא שימשה כמנטורית בתוכניות שונות, אך לראשונה היא מנטורית בתוכנית ייעודית לנשים. "בכל התוכניות בעבר תמיד ביקשתי להיות מנטורית של נשים. בכל שנותיי היה לי חניך אחד גבר, וזה מאוד בולט שהוא יותר מכל החניכות האחרות יודע לבקש את הזמן ותשומת הלב שלי, להתקשר ולסמס כל פעם שהוא בצומת החלטה או זקוק להמלצה.
"מנטורינג לנשים זה בסך הכל ללמוד מהמודל הטבעי שבעולם הגברי. אני רואה איך גברים ישראלים נמצאים כל הזמן בפוזיציה של מנטורינג לא רשמי. זה מתחיל בצבא, שם יש להם מפקדים שהופכים לדמויות שממשיכות איתם בחיים. ראינו את זה עכשיו חזק בפוליטיקה (מפלגת הגנרלים - ח"א), ובטח שזה קיים בעולם העבודה".
"לעזור זו לזו לעשות את הדילוג למעלה"
"תפקיד הממונה על התחרות עוסק בהמון ענפים שונים ומחייב לנהל מערכה בהרבה חזיתות", אומרת מיכל הלפרין. בתחילת דרכה היא לא חשבה שתגיע לתפקידים בכירים כל כך, "אבל למדתי שצריך להיות ערנית כדי לתפוס הזדמנויות".
עו"ד מיכל הלפרין לא היססה לבצע שינויים בקריירה שלה. היא התחילה במגזר הפרטי, במשרד עורכי הדין ארדינסט, בן נתן ושות', שם הפכה לשותפה. היום זהו אחד המשרדים הגדולים בתל אביב. אחרי עשור עזבה לבוסטון בעקבות הלימודים של בעלה ועבדה שם כעורכת דין. כששבה הצטרפה לשירות הציבורי, אחר כך חזרה למגזר הפרטי, והיום היא שוב במגזר הציבורי, בראש רשות התחרות. "חלק מהסוד זה לזהות הזדמנויות, לא להסס ולהיכנס בדלת", היא אומרת. "זו מיומנות שצריך לפתח".
התמודדת על תפקיד הממונה אז, ולא קיבלת אותו.
"נכון. וזה היה שיעור חשוב. כשמוניתי לתפקיד ב-2016 זו הייתה חוויה מתקנת, כי הרגשתי שאני מגיעה ממקום הרבה יותר מנוסה ובשל, ועם מעטפת הרבה יותר מלאה של יכולות. היה לי ברור איזה יעדים אני רוצה להשיג, איך עושים את זה. הרגשתי שגם אם זה לא יסתיים בהצלחה, לא אסון ולא נורא. היום יש הכרה בזה שזה מאפיין מגדרי - שנשים מהססות לפרוץ קדימה, ובטח לדלג שלוש מדרגות ביחד. תמיד נסביר לעצמנו למה יש בעיה ולמה אנחנו לא יודעות. ההעזה ללכת על זה מתוך ידיעה שזה לא ילך, זה חלק מהבגרות שנדרשת, והשמחה לקבל את התפקיד הייתה גדולה מאוד. זה תפקיד שעוסק בהמון ענפי משק, הקשב מתחלק על המון דברים במקביל, ויש צורך לנהל את המערכה בהרבה חזיתות".
"אני מבינה את המשמעות של להיות אישה בתפקיד כזה"
הלפרין (53) גדלה בירושלים כבת להורים אקדמאים ולמדה באוניברסיטה העברית משפטים. כשהיא הייתה מתמחה בבית המשפט העליון, היה אז רק כיסא אחד ששמור לשופטת במסגרת אפליה מתקנת. "תראי כמה השתנה מאז", היא אומרת. "היום אנחנו עם נשיאה שלישית ועם הרבה מאוד שופטות עליון. ברגע שהסכר נפרץ, המים חודרים. צריך לעזור זו לזו לעשות את הדילוג הזה למעלה. אנחנו נוטות לייסר את עצמנו בנקודות הצומת האלו, ולפעמים טיפה עידוד ודחיפה זה מה שצריך. וזה מה שמנטורינג עושה. לי לא הייתה מנטורית ברמה הפורמלית, כי גדלתי בסביבה מאוד גברית, ובהחלט הייתי שמחה לדמות כזו. עשינו דרך אדירה, יש שיפור דרמטי בייצוג נשים. ועדיין יש תחומים שבהם לא הבקענו את תקרת הזכוכית, יש תעשיות שלמות שבהן נשים עדיין לא משתלבות בדרגים גבוהים.
"אני מבינה את המשמעות של להיות אישה בתפקיד כזה, וחשוב בעיניי לנצל אותו כדי למשוך עוד נשים למעלה. לאפליה מתקנת יש יתרונות וחסרונות, אבל חייבים לתת לזה צ'אנס למרות שזה מורכב. שירות המדינה יכול להרשות לעצמו לסחוב את האלונקה הזו ולסמן את הדרך. אם אנחנו לא נישא את האלונקה הזו, מי יעשה את זה?"
לאחרונה קיבלתם החלטות בעסקאות מאוד משמעותיות לצרכן הישראלי, כמו המכירה של ניו-פארם לשופרסל. את חושבת שההחלטה הייתה נכונה?
"האמונה שלנו היא שפעילות עסקית תוססת וחיה היא טובה לצרכן, ושם יציעו לו הצעות מגוונות וטובות. בעיקרון אין סתירה בין הצלחה כלכלית לבין תחרות והטבה לצרכן. רשות התחרות מחויבת דבר ראשון לצרכן, אבל אנחנו לא הולכים נגד עסקים גדולים רק כי הם גדולים. אם עסק גדול ינצל את הכוח שלו וידחק מתחרים אחרים ויפעל נגד הצרכן, נגלה אפס סובלנות לזה. אבל למנוע מעסק לגדול רק כי הוא יהיה גדול זה משהו שאנחנו לא מאמינים בו. אנחנו מאמינים שהשאיפה הבסיסית של עסקים זה להיות גדולים ולרצות להצליח, וזה גם מניע את גלגלי התחרות.
"הדילמה בשופרסל הייתה ברורה. מצד אחד זה הגדיל מאוד את הכוח הקמעונאי שלה, הרי גם לפני היא הייתה רשת המזון הכי גדולה, בפער מכל השאר. לתת לה לקנות את רשת הפארם הגדולה השנייה בישראל זו שאלה. מצד שני, בתחום הטואלטיקה סופר-פארם שלטה שלטון ללא מצרים. הייתה להם נקודה בכל מרכז מסחרי ובכל קרן רחוב. הרכישה של ניו-פארם על ידי סופר-פארם יצרה תחרות אמיתית בעולם שבו אין תחרות. אנשי המקצוע ישבו שלושה וחצי חודשים וניתחו עד רמת כל סניף, ואישרנו את המיזוג בכפוף לכל מיני תנאים".
כמה כוח יש בכלל לצרכן הפשוט במאבקים האלו?
"בעיניי למחאות ציבוריות יש המון כוח, וכשיש לציבור באופן רחב אג'נדה שהוא מבטא אותה כלפי חוץ, זה משפיע. זה נכון לגבי כל תחום - הציבור יכול להניע תהליכים לגבי כל אג'נדה, וחשוב לזכור את זה. בניגוד להערכות הפסימיות, המחאה החברתית של 2011 שינתה משהו בשיח הציבורי בכלל וגם באופן שבו השירות הציבורי מסתכל על חובותיו כלפי הצרכן".
"לא עלה על דעתי שאגיע לתפקידים כל כך בכירים"
בתחילת הדרך כיוונת כל כך גבוה?
"לא עלה על דעתי שאגיע לתפקידים כל כך בכירים. התחום הזה בכלל היה בתהליכי בריאה והתהוות כשאני עשיתי את צעדיי הראשונים. אבל אם יש לקח שלמדתי, זה שכשיש הזדמנות צריך להיות מספיק ערנית בשביל לתפוס אותה. כשהתחלתי להיות עורכת דין האמצעים הטכנולוגיים היו אחרים לגמרי. לא היה לי מחשב על השולחן במשרד אפילו, עבדתי עם הקלדנית שהקלידה לכולם. בטח שלא היה לי מחשב בבית. הייתי חוזרת למשרד בערבים לעבוד. היום זה נראה לנו מופרך הרי. הטכנולוגיה העניקה לנו כל כך הרבה בתחום הזה, אבל לא השכלנו עדיין לתרגם את זה לתעסוקה גמישה כמו שצריך. עשו כמה צעדים, אבל אפשר לעשות הרבה הרבה יותר.
"הפחד הזה שעובדים ירמו את המערכת גורם לצעדים להיות מדודים מדי ומעטים מדי. הרי תעסוקה גמישה אין פירושה פחות תעסוקה. בסוף כולנו מוצאות את עצמנו עובדות מהבית ממילא, אבל אנחנו פשוט לא מתוגמלות על זה. אותי לא מעניין מתי עובד הגיע ומתי הוא הולך, אנחנו לא עוקבים, כי לא צריך. אנשים עושים את העבודה שלהם, ועושים אותה טוב".
תעסוקה גמישה יכולה להיטיב במיוחד עם נשים.
"היום מצפים מגברים צעירים לשאת בנטל בבית, והאתגר של איזון בין עבודה לחיי פנאי הוא אתגר של כולנו. אגב, חיי פנאי זה לא רק חיי משפחה. לעסוק במוזיקה שלך זה לא פחות לגיטימי מלהוציא את הילדים מהגן, וצריך לייצר את הזמן הזה באופן יזום. לצערי עדיין רק נשים נשאלות לגבי הג'אגלינג בין בית ועבודה. ביום שתשאלי איש עסקים איך הוא מסתדר עם הישיבות ועם המסיבה בגן, נדע שהשוויון הגיע".
מה היית רוצה לומר לנשים צעירות בתחילת דרכן בעולם הניהול?
"היה לי מזל מאוד גדול שיש לי בבית בן זוג שידע תמיד לעשות שני דברים מאוד חשובים: להגיד לי תמיד שאני יכולה, שאפשר לפרוץ קדימה ולקחת סיכונים גם אם אין ודאות, ושמותר לעגל פינות וזה בסדר גמור. ארוחת הערב יכולה להיות קנויה או מוזמנת, זה בסדר שהארונות יהיו מבולגנים, וזה גם בסדר גמור לשלוח מייל מחר בבוקר ולא עכשיו. זו אמירה מאוד מנחמת. היום אני רוצה להיות הקול הזה עבור נשים צעירות".
לפנייה לכתב/ת 
