גאולה בדרך החלום

השבוע מלאו 132 שנים להוצאתו לאור של "מבט לאחור 1887 - 2000" שכתב אדוארד בלאמי, ספר שכמעט שינה את העולם, אלא שאושוויץ והירושימה בלמו את השפעתו. בשנת 1935 קבעו צ'ארלס בירד, ג'והן דיואי ואדוארד ויקס, פה אחד, ש"מבט לאחור" ניצב במקום השני ברשימת הספרים שהשפיעו על החברה האנושית. הראשון ברשימה היה "הקפיטל" של מארקס. אלא שמארקס הרחיב את הדיבור על דרך החתחתים המובילה אל הארץ המובטחת, ואילו בלאמי הסתפק בתיאור החזון בלבד. אבל איזה חזון, ואיזה תיאור.

עוד כתבות באתר azgad.com  

המלחמה על הנגיף - מדענים ומדינאים נסחפו במערבולת של יצרים, מאבקי כוח והרבה כסף

ארנו פנזיאס גילה עדות מראשית קיומו של היקום

מה אומר לנו קולו העמוק של המנהיג? – על שקרים, רעש וצלצולים בפוליטיקה של בעלי-חיים ובני אדם

בנסותו לחזות את צורת הדברים שיבואו, משתמש בלאמי בטריק שחוק למדי: הוא מפיל תרדמה עזה על אחד, יוליאן ווסט, צעיר עשיר ומפונק, תושב בוסטון של שנת 1887. ווסט מתעורר 113 שנים לאחר מכן, ומוצא את בוסטון של שנת 2000 שונה לחלוטין מהעיר התעשייתית המפוייחת ורדופת המצוקות שבה נרדם. עכשיו לא נותר לו אלא להשקיף אל העבר ("מבט לאחור") ולהשוות את המציאות של שנת 2000 לזו של 1887.

כריכת הספר(צילום: מתוך ויקיפדיה)

השימוש בתעלול השינה הארוכה בסגנון חוני המעגל אולי אינו מצביע על מקוריות רבה מדי, אלא שמעבר לנקודה הטכנית היחידה הזאת, "מבט לאחור" הוא יצירה חלוצית במלוא מובן המלה. הוא פרץ את הדרך למאות ספרים שנכתבו בעקבותיו במאה השנים האחרונות. וזה ההקשר שבו צריך לראות אותו: גדולת ראשונים. לצד הספרות העתידנית הטכנולוגית של ז'ול ורן וסיפורי מכונות הזמן והחייזרים של הרברט ג'ורג' ולס, יסד בלאמי ספרות עתידנית חדשה: חברתית-פוליטית-כלכלית, שתמונת העתיד שלה נוצרת בזכות ההיגיון שבאירגון מחדש של החברה האנושית.

יוליאן ווסט, הבוחן את המציאות של שנת 2000, מדווח לקוראיו של אדוארד בלאמי שהרבה מאוד שינויים התרחשו במשך 113 השנים המפרידות ביניהם לבין "העתיד". זה מתחיל בעובדה קטנה אך בסיסית: הכסף עבר מן העולם .אמצעי-הייצור מצויים בידי המדינה הדמוקרטית. אנשים מתנדבים לעבודה ב"צבא התעשייה". כל אחד רשאי לבחור לעצמו עיסוק או מקצוע לפי נטיות ליבו .הגמול העיקרי שאדם יכול לקבל על הצטיינות בעבודה הוא הערכתם וחיבתם של האנשים החיים בסביבתו הקרובה .מי שסבור שהוא מוכשר ללימודים רשאי ללמוד באוניברסיטה במקום לעבוד. הבוז החברתי השקט מונע טפילות.

אין עוינות ותחרותיות בין האזרחים. כולם "מפרגנים" לכולם. האזרח ב"רפובליקה התעשייתית" מקבל (לוקח) רק את השירותים שהוא מוכן להחזיר לזולתו. "הרי ממילא אינך יכול לאכול שתי ארוחות ערב", אומר ד"ר לית' ליוליאן ווסט, "והרי המטרה העיקרית שלנו אינה לצבור הון, אלא לחיות חיים טובים".

בלאמי "ממציא" בספרו, בזה אחר זה, את הרדיו, הטלוויזיה, המטוס, ואת מכונות החישוב, אלא שההתפתחות הטכנולוגית המהווה מקור לפליאה, אינה משחקת אצלו במרכז המגרש. הסיפור מתמקד בשוויון המלא המתקיים בין אזרחי בוסטון של שנת 2000. החברה חייבת לאפשר חיי רווחה לכל הפרטים המרכיבים אותה, ללא קשר ל"ערכם" או למידת תרומתם לחברה. אין עוד צורך בעורכי-דין ובשופטים. החוק כל כך פשוט והגיוני, עד שכל אדם יכול לשמש שופט ובורר בין שנים מחבריו. בהקשר זה ראוי אולי להזכיר שבלאמי עצמו היה משפטן שמאס במקצועו.

כריכת הספר(צילום: מתוך ויקיפדיה)

השירות ב"צבא התעשייה" מסתיים כשהאזרח מגיע לגיל 45 שנה. מכאן ואילך הוא רשאי ליטול על עצמו תפקידי ניהול. רק עכשיו ,כשהוא רשאי להיבחר, ניתנת לו זכות ההצבעה בבחירות הדמוקרטיות.

שלוש שנים לאחר שיצא הספר לאור, הסביר בלאמי: "על רקע המהומות והשביתות של פועלי התעשייה, כשנראה היה שאין לגשר על הפער בין העשירים לעניים, ביקשתי לבנות היכל לאנושות האידיאלית. הדרך הטובה ביותר להבעת רעיונות חדשים עוברת בין שורותיו של סיפור בדיוני, והמקום הטבעי של מציאות כזו הוא, כמובן, בעתיד".

הקהל אהב את קביעתו זו של בלאמי. הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם ליותר מעשרים שפות. בין השאר, בשנת 1898 יצאה לאור בוורשה מהדורה עברית של "מבט לאחור" בתרגומו ("העתקתו") של פלטיאל יוסף תומארקין מקישינוב, תחת השם "שנת האלפיים".

אדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה לשעבר(צילום: מתוך ויקיפדיה)