הילדה שניצלה מהירי: "מישהו בא ושאלתי אם הוא טוב או רע"
עדן וישראל דהאן הגיעו לארה"ב משדרות, כשלא יכלו יותר לשאת את החיים תחת קסאמים. הם עברו לפאווי, אחרי שביתם הקודם רוסס בצלבי קרס. אחיה של עדן, אלמוג, הפך לגיבור היום כשחילץ מבית הכנסת עשרות ילדים: "כנראה שליהודי אין מקום בטוח", אמר לשליחת "ידיעות אחרונות"
בעשר וחצי אתמול בבוקר (יום א') נכנס אלמוג פרץ לבית אחותו עדן, שנמצא חמש דקות מבית הכנסת של חב"ד בפאווי - המקום שבו, 24 שעות קודם, כמעט סיים את חייו. יש לו רסיסים ברגל ובזרוע והרופאים צופים לו החלמה מלאה, אבל זה לא מה שעניין אותו כשנכנס לתוך הבית ואסף לזרועותיו את ליאן בת החמש. בפעם הראשונה מאז הציל במו ידיו קרוב ל-20 ילדים, הרשה לעצמו פרץ רגע של שבירה והזיל כמה דמעות.
דקה לפני שג'ון ארנסט נעמד בדלת הכניסה לבית הכנסת והחל לירות ליאן הלכה לשירותים. כשהחלו היריות היא פשוט נשארה שם, שומעת את הצעקות והקללות ודברי השנאה שהיא לא מבינה, ושההורים שלה, עדן וישראל, לא יודעים אפילו איך להתחיל להסביר לה.
היא ראתה את לורי גילברט קיי, האישה שספגה את הכדורים הראשונים של ארנסט, שוכבת על הריצפה מדממת. "האישה הזו חברה טובה מאוד וכולנו אהבנו אותה וראיתי אנשים לוחצים לה חזק על הלב שאולי ככה היא תחזור לנשום, אבל בסוף היא מתה", אומרת ליאן, ילדה מתוקה באופן כמעט שובר לב, "ואז מישהו בא ושאלתי אם הוא איש טוב או רע. הוא אמר לי 'זה בסדר, אני יהודי'. אז ביקשתי שייקח אותי לאבא".
"שמעתי בום בום וידעתי שזה לא שולחן שנפל"
בזמן הזה כבר היו אלמוג והילדים מחוץ לבית הכנסת. ההיכרות שלו עם המבנה מבפנים עזרה לו למצוא את הדרך החוצה, כששתי ילדות תלויות לו על החזה, ושורה ארוכה של ילדים אחרים רצה אחריו בפאניקה שהוא לא ידע איך להתמודד איתה — הוא רק ידע שהוא חייב להציל אותם. איתו היתה גם נויה, אחייניתו בת השמונה, שספגה שני רסיסים שטחיים, ועוד בת של שכנים.
"יש פה יותר מדי מצלמות", אמרה אתמול נויה, ילדה מקסימה וחייכנית, שרק רוצה שעשרות כלי התקשורת יעזבו את הבית שלה ויתנו לה קצת שקט, "זה ממש משוגע, כולם מסתובבים פה בבית".
-כולם מדברים עלייך עכשיו.
"אני יודעת, זה היה כל כך מפחיד. שמעתי בום בום בום וידעתי שזה לא יכול להיות שסתם שולחן נפל. ראיתי את הרבי צועק וצורח ורץ לכיוון האיש שירה, אז כדור פגע בו וראיתי ששתי אצבעות שלו נקטעו, זה היה כל כך מפחיד. אחר כך היה עוד כדור והוא קפץ והכדור עבר מתחתיו ועבר לידי וקצת פגע לי ברגל".
-הצלחת לישון בלילה?
"לא, בלילה שעבר ישנו כולנו ביחד במיטה, אבל לא כל כך הצלחתי לישון. בבית כנסת צריך להרגיש בטוח וזה צריך להיות כיף, אבל עכשיו אני מאוד פוחדת ולא יודעת אם אחזור לבית הכנסת הזה".
"אם הייתי מאחר בשתי שניות לא היינו מדברים היום"
פרץ מצידו הפך ביומיים האחרונים לכוכב תקשורת, עד שלבית החולים פשוט נמאס והוא חסם את הכניסה לחדר שלו, מלבד למי שיודעים את הסיסמה. "ראיתי את היורה עומד על הדלת ולא זז ממנה", סיפר פרץ אתמול בבוקר, קצת לפני ששוחרר, "הוא היה לבוש אפוד, עם משקפיים ורובה צלפים. שמעתי את הבום, הסתובבתי וראיתי שהכדור הראשון פגע באישה שנהרגה. יצאתי לחצר וראיתי 20 ילדים, צרחתי עליהם 'רוצו', ופתחתי להם שער קטן כדי שייצאו החוצה.
"אם הייתי מאחר לצאת בשתי שניות, הייתי עומד בדיוק מול היורה ולא היינו מדברים פה היום. היה שם נס אחרי נס אחרי נס. בלילה התעוררתי עם זיעה קרה, חשבתי על זה שכל הילדים היו בחצר ושמעו בפנים רעש גדול. כשילדים מתחילים לפחד, לאן ירוצו אם לא להורים שלהם? אבל ההורים היו בפנים. תארי לך 20 ילדים רצים חזרה לתוך בית הכנסת, וההוא עומד שם עם הנשק שלו. את מבינה איזה נס היה פה? מבינה ממה ניצלנו?"
כשיצאו מהדלת האחורית, דפקו פרץ והילדים על דלת בית סמוך, ואחרי שנכנסו ביצע ספירת ראשים וגילה שליאן חסרה. הוא החליט לחזור לבית הכנסת. "אם היינו מאבדים שם ילדה, לא היינו יוצאים מזה לעולם. אלה ילדים שאני רואה כל יום, מחייכים, צוחקים. אם אחד מהם היה מת, הייתי נגמר לכל החיים. בטח אם זו הייתה האחיינית שלי. העדפתי למות בעצמי מאשר להפקיר אותן. אחרת הייתי פחדן".
ישראל ועדן דהאן הגיעו לארה"ב משדרות, כשלא יכלו יותר לשאת את החיים תחת טילים. אלמוג, אחיה של עדן, מבקר אותם באופן קבוע. "אני חייתי עם הטילים בשדרות מההתחלה", הוא אומר, "הבית שלי היה הכי קרוב לעזה. אתה עובר את כל החיים מתחת למיטה, צבע אדום, ואז אתה בא לפה, המקום הכי שליו ומקסים ורגוע בעולם, וקורה דבר כזה. כנראה שליהודי אין מקום בטוח בעולם".
בדיוק לפני חמש שנים הושחת הבית הקודם של בני הזוג דהאן, כולל ציורי צלבי קרס, מה שאילץ אותם לעבור לפאווי, עיר שנראית כמו החלום האמריקאי המושלם, חצי שעה מדרום לסן דייגו. "לפעמים אני חושב ששנאת יהודים פשוט רודפת את המשפחה שלי לכל מקום", אומר ישראל, "אבל אני לא מתכוון לברוח יותר".
לפנייה לכתב/ת 
