בית התפילה הוא הבטן הרכה של האנושות

מסגדים בניו זילנד, כנסיות בסרי לנקה ובית כנסת בסן דייגו - מי שמעוניין בפיגוע ראווה יבחר תמיד בסמל, ואין סמל מובהק יותר מביתו של אלוהים

חן ארצי סרורפורסם: 29.04.19 , 09:56

מחוץ לבית הכנסת בסן דייגו(צילום: AP)

תפילה היא עניין אינטימי בין אדם לאלוהיו, ובכל זאת, תפילה בציבור אוטומטית מגדירה מחדש את האדם הבודד, כמו את הקהילה שאיתה הוא מתכנס. למתפלל בחברת אחרים יש קודים מסוימים של התנהגות, של ציפיות, וגם של התכווננות נפשית. זה לא משנה אם מדובר בכנסיות עצומות ומפוארות או בקרון רכבת שהופך בהחלטה של רגע למיני בית כנסת. לטקס יש כוח. הבחירה להתפלל בציבור היא קודם כל הצהרה פנימה והחוצה: אני אדם מאמין, אני מכירה בכוח גדול ממני ומוקירה לו תודה, אני חלק משושלת ארוכה ומסורת עתיקה. בדיוק בגלל כל האלמנטים האלו הופכים בתי תפילה ליעד עבור טרוריסטים. מי שמעוניין בפיגוע ראווה יבחר תמיד בסמל, ואין סמל מובהק יותר מביתו של אלוהים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

וכך סרי לנקה שותתת דם אחרי שמחבלים איסלמיסטים הוציאו לפועל סדרת פיגועים אכזרית בחג הפסחא וגבו את חייהם של מאות בני אדם. כך נרצחו בניו זילנד 49 מתפללים במסגדים על ידי גזען שהתגאה במעשיו. וכך, חצי שנה אחרי הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, שילמו גם מתפללי סן דייגו את מחיר הדמים באמצע חג הפסח.

אז בית כנסת קונסרבטיבי, היום בית כנסת שמופעל על ידי חסידות חב"ד. יהודים הם יהודים הם יהודים. גם בגלגול הכי חילוני והכי מתקדם כביכול של העולם, בסוף הזהות הדתית עודנה הבטן הרכה של האנושות. עולם חדש, מלחמות ישנות.

העולם המערבי הצליח לבנות תפיסת עולם שלמה המבוססת על ערכים של שוויון, סולידריות, דמוקרטיה וחמלה. אחרי מלחמות ארוכות וקשות נדמה כאילו בני אדם לוקחים אחריות ומנסים לנסח יחד איזו אמנה שניתן לחיות בצילה בשיתוף, גם אם מדובר רק בשקט יחסי. בעולם החדש, של הייטק וגלובליזציה, השונות היא דבר להתגאות בו וגזענות ושנאת זרים אמורים להיות מחוץ לשיחה. אבל באותו עולם חדש גם האלוהות נותרה מחוץ למשוואה. הפכה לפאסה. ואולי זהו חלק מהבאג.

לא בטוח שניתן לרפא שונאים משנאתם, ובסופו של דבר כלפי טרור יש לנקוט יד קשה ונחושה וזהו אתגר שטובי המנהיגים עוד מנסים להתמודד איתו. אבל דווקא משום שהאדם המאמין הופך לסמל ולכן גם למטרה, ראוי שהעולם הדתי עצמו יידע להציע שפה משלו לאותם ערכים בסיסיים של כבוד, חירות ושוויון. לא מתוך חיקוי ולא מתוך עמדה נחותה, אלא להפך - מתוך מקום של בשורה גדולה לעולם ומתוך אותה הבנה עתיקה שנמצאת תחת מתקפה: ההכרה בכוח גדול ממני, הוקרת תודה, והבנה שכולנו נבראנו בצלם וחלק משושלת ארוכה של מסורת עתיקה.

לפני יותר ממאה שנה ניסו יהודי ארה"ב להתאים את תורת אמם לעולם הערכים האמריקני שצמח סביבם. הם דיברו על "תיקון עולם", מושג יהודי עתיק, ככלי מרכזי בהשבחת הטוב ומיגור הרע. היהדות האמריקנית אינה הלכתית במיוחד, נותרו בה הטקסים הדתיים ותחושת השליחות הדתית להיטיב בשם האל. האלמנטים הללו חזקים מאוד וראוי לאמץ מחדש אל חיקנו את המושג הנפלא הזה. הרב פרומן זצ"ל, בדרכו, ניסה לקדם את אותם ערכים ממש כשהתעקש לשוחח עם מנהיגים דתיים מוסלמים גם כאשר הארץ רעדה מפיגועים איומים ונוראים.

כשהיורה בסן דייגו השתולל, עיוור משנאה, עוד המשיך רב בית הכנסת לדבר על לבו. אולי זה נשמע מעשה אומלל, כמעט תבוסתני, אך בעיניי זהו רגע של גדלות נפש שמדמה יותר מכל את המשמעות של להיות "היהודי הטוב". כשנדמה שהעולם צועד אחורה, ראוי שדווקא העולם הדתי יידע לסמן את הדרך קדימה.