עליתי לארץ כדי שהילדים שלי ירגישו בבית"

בשיתוף הסוכנות היהודית

"אני לא שוכח את הרב של הקהילה שלנו, גבריאל הולצברג ז"ל, שנרצח ביחד עם אשתו רבקה ז"ל במתקפת הטרור הרצחנית בבית חב"ד במומבאי, כמה ימים אחרי שחגגתי את בר המצווה שלי", אומר זאב גלסורקר שעלה מהודו ביולי 2018 בעקבות אחותו גרייס שעלתה חצי שנה קודם לכן. אבל הסיבה האמיתית שבגללה הוא כאן לדבריו "כדי להקים משפחה יהודית ולגדל ילדים בישראל שלא ירגישו שונים או בתוך בועה כמו שאני הרגשתי בתור יהודי שגדל בהודו".

זאב גלסורקר או בשמו הקודם סטיב, (23) נולד למשפחה מבוססת מאוד ממומבאי. כל חייו חי בקהילה יהודית ולמד באוניברסיטה הפקה של אנימציה ממוחשבת.

טוב שבאתם

את זאב פגשנו בדירתו הירושלמית, במסגרת שיתוף הפעולה "טוב שבאתם", בין הסוכנות היהודית, ידיעות אחרונות ו-ynet. מי שהצטרפה למפגש היא ענת גלעד בת ה-28 שביקשה לקחת חלק במשימה - לסייע לעולים החדשים להתחבר לישראליות בצורה הטובה ביותר. הדירה בעלת גג מרשים, שצופה מן העבר האחד אל מבנה כנסת ישראל ומהעבר השני אל שוק מחנה יהודה איפשרה לכולנו להתרווח ולהנות מאווירה ואוויר הרים ירושלמי.

אחותו של זאב, גרייס בת ה-26 עלתה לישראל חצי שנה לפניו. היא בעלת תואר שני במסחר וחשבונאות ולעומת זאב שבחר להתגורר בירושלים, היא בחרה לחיות בתל אביב. עם הדירה, זאב הסתדר אומנם, אבל את העבודה הוא עדיין מחפש. אחותו בעלת התואר בכלכלה עובדת בתחום משאבי אנוש.

זאב גלסורקר וענת גלעד על הגג הירושלמי. (צילום: רפי קוץ)

"למרות שהדירה יקרה מאוד אני מאוד אוהב אותה כי אני לא צריך אוטובוס או לכתת רגליים לאוכל טוב, הכול במרחק הליכה. לגבי העבודה אני יודע שגם זה יסתדר בסוף כי אני במדינה שלי עכשיו", מסביר זאב. "אני מאוד רוצה לעבוד כטבח ואני רק צריך שמישהו יאמין בי וילמד אותי את המקצוע".

הורים של גרייס וזאב נותרו במומבאי ולא מתכננים לעלות, כל עוד התאום של זאב לא יעזוב את הודו ויעלה גם "הם כמו רב החובל של הספינה המשפחתית, הם לא יעזבו - אלא אם יהיו האחרונים שעוזבים".

להכיר ביום 200 חברים חדשים

למרות שענת צברית, סיפורה בירושלים די דומה לזה של זאב כי גם היא חדשה בעיר. היא ילידת חיפה ולירושלים הגיעה בעקבות חלום מקצועי - להשתלב כחוקרת במכון מחקר חברתי "מאיירס ג״ון ברוקדייל". גם היא בדומה לזאב בונה את חייה מאפס. "נראה לי שהמצב שלי קצת יותר טוב משל ענת", אומר זאב בחיוך: "הייתי באולפן עציון, ושם בסוף היום הראשון אתה כבר מכיר 200 חברים חדשים מירושלים".

אולפן עציון בירושלים נוסד לפני 70 שנה והיה האולפן הראשון במדינה. עד היום הוא נחשב לאחת מתוכניות הדגל של הסוכנות היהודית ובכל שנה נפתחים שני מחזורים בני 5 חודשים, במהלכם זוכים העולים למעטפת קליטה שכוללת מגורים, לימודי שפה, היכרות עם ישראלים בני גילם, סיורים ופעילויות שמטרתן הכרת התרבות הישראלית. בעקבות ההצלחה, הסוכנות היהודית שכפלה את המודל והקימה בשנים האחרונות רשת של מרכזי 'עציון'.

לפני שקיבל החלטה לעשות עליה, זאב הספיק לבקר כאן 8 פעמים ואפילו ללמוד בישיבה במשך שנה יחד עם אחיו התאום על מנת לקבל השכלה בדיני דת ולחזור לקהילה במומבאי כמוהל ומשגיח כשרות. "גם הוא יעלה לכאן בסוף, כשירגיש שחסך מספיק כסף".

זאב גלסורקר וענת גלעד על הגג הירושלמי. (צילום: רפי קוץ)

גם ענת וגם זאב חיים בעיר פחות משנה, ולמרות המכנה המשותף, חווית החיים כאן שונה מאוד עבור כל אחד מהם. זאב הגיע לכאן מעיר של 16 מיליון תושבים ויעל ויתרה על עיר עם חוף ים. יש לה ולזאב הרבה נושאים משותפים כי כמו לא מעט ישראלים, גם היא טיילה בהודו בטיול אחרי צבא ובדיוק כמו זאב, אוהבת ומתגעגעת לאוכל הודי.

"אני ציוני מאוד, אבל לא בגלל זה אני כאן כי בהודו מעולם לא חוויתי על בשרי אנטישמיות למרות שלמדתי בבית ספר בינלאומי".

ומה לגבי הדת והשמירה על הצביון הדתי?

"בהודו תפסתי את עצמי כדתי מאוד. בארץ גיליתי שאני בעצם די חילוני כי למרות שאני חובש כיפה, שומר נגיעה, מתפלל ולומד תורה, שומר שבת ואוכל כשר, זה רק קצה המזלג", אומר זאב. "אחותי החליטה לוותר על הדת והיא חיה כחילונית. בבית של הורים אי אפשר לקבל כזו החלטה אבל כשאתה מתנתק ויוצא החוצה, כל אחד בוחר לעצמו את הדרך הנכונה לו".

מה היה השינוי הכי קשה שחווית?

"אני מגיע מתרבות שבה בעת פגישה לוחצים ידיים ומנשקים זה את זה על הלחיים. בישיבה הרבנים ביטלו על סף את המנהג הזה והסבירו שזה עניין תרבותי ושאי אפשר להמשיך עם זה כאן אם אני רוצה לחיות כיהודי שומר מצוות. שמירת נגיע מצד אחד מקלה עלי כי זה מונע ממני להתפרש לא נכון בעיניי המין הנשי. מצד שני, זה שינוי די המהות של התרבות החברתית שלי".

היו לך מקרים מוזרים מאז העלייה?

"אני חובש כיפה והולך עם ציציות. יום אחד התיישבתי במסעדה והמלצר אחר לי: "אחי אני לא יכול לשרת אותך כי אין לנו תעודת כשרות". הסברתי לו שאני באתי מהודו ושגדלתי כצמחוני ללא מסעדות כשרות בסביבה ושזה בסדר. אבל הוא בכל זאת לא הסכים להגיש לי אוכל. זה היה נורא מצחיק".

מה הכי הדהים אותך כאן בארץ?

"קודם כל האולפן. ברגע שנכנסים לכיתה, התחושה היא, זהו, ניצחתי. מלא אנשים חדשים שחולקים את אותם הדברים וזה כיף! דבר נוסף זה היחסים עם המוסלמים. במומבאי חיינו יחד. בית הכנסת שלנו היה בשכונה מוסלמית והיינו חברים של מוסלמים. פה זה לא קיים וזה היה לי מוזר בהתחלה".

אתה לא מצטער שהתנתקת מחיי הנוחות והגעת לחיות במקום מאתגר כמו ישראל?

"אתה יכול להחליט להמשיך לחיות את חיי הנוחות שלך בארץ הולדתך אבל זה לא יעזור לך לטווח ארוך. דרך אחרת קשה יותר, אין בכך ספק. לעשות עליה ללמוד איך להתנהל כלכלית, איך להכין לעצמך אוכל, איך להסתדר עם כל המורכבויות שיש לחיים בארץ דורש כוח אבל בתמורה אתה מקבל את העתיד שלך".

"חוץ מזה הרבה יותר מעניין לחיות בישראל ואני חושב שזה לא תקין שאין נציגים של הקהילה ההודית בכנסת, אז נראה לי שאני אנסה לתקן את זה יום אחד כי בעיניי חיים נטולי אתגר פשוט משעממים".

בשיתוף הסוכנות היהודית