ביקורת סרט: "הסודות של ג'ואן" - פיהוק מתמשך
סיפורה האמיתי של הפיזיקאית הבריטית ששימשה כסוכנת רוסית במשך 4 עשורים עומד במרכז "הסודות של ג'ואן". ג'ודי דנץ' שמגלמת את הסבתא-מרגלת מפארת את כרזת הסרט אך בפועל מככבת למספר דקות לא מרשימות. תוסיפו לזה תסריט שמפספס ודמויות קלישאתיות ותקבלו דרמת ריגול נשית, מיושנת ולא מותחת
טרבור נאן הוא אחד הגדולים שבבימאי התיאטרון הבריטיים. במשך כ-20 שנה הוא אף כיהן כמנהל האמנותי המיתולוגי של ה"רויאל שייקספיר קומפני". כמה מעבודותיו – ביניהן טרילוגיית "The Coast of Utopia" לפי טום סטופארד, "מוזיקת לילה זעירה" לפי סטיבן זונדהיים, וכמובן המיוזיקל'ז האלמותיים "Cats" ו"עלובי החיים" – הם מההצגות הטובות שהועלו על הבמה בבריטניה בעשורים האחרונים. כבמאי קולנוע, לעומת זאת, נאן בן ה-79 הוא יוצר נטול כל חשיבות וערך, ומי שצפו בעבר בעיבודיו ל"הדה" (1975) ו"הלילה ה-12" (1996) - יתקשו לזהות את הגאונות.
כזה הוא גם "הסודות של ג'ואן" (Red Joan), סרטו הרביעי בסך הכל, שאותו הוא מביים אחרי הפוגה בת 22 שנה מהקולנוע. השאלה האם היה שווה לחכות, נענית באותו פיהוק המלווה את הצפייה בסרט כולו.
לפני הכל – אזהרה. מי שבכל זאת יעדיפו להתעלם מהביקורת וללכת לסרט בזכות שמה של ג'ודי דנץ' שדיוקנה מעטר את הכרזה, יגלו שכבודה נוכחת על המסך משך דקות ספורות בלבד, בעיקר בקטעי מעבר בין פלאשבק אחד למשנהו. נכון שהופעה בת שמונה דקות בלבד כבר הספיקה לה בעבר כדי לזכות באוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר ב"שייקספיר מאוהב", אבל משחקה כאן אינו מעניק לסרט איזושהי חיוּת. כפקידה מסורה היא מתייצבת לעוד יום עבודה, וזהו.
"הסודות של ג'ואן" מבוסס על סיפורה האמיתי של מליטה נורווד הבריטית, שכונתה סבתא-מרגלת ומשך כארבעה עשורים, מסוף שנות ה-30, שימשה כסוכנת רוסית. נורווד, פיזיקאית שהייתה מעורבת בפרויקט הגרעין הבריטי, הייתה גם חברה אדוקה במפלגה הקומוניסטית, ובמהלך השנים העבירה לסובייטים מסמכים סודיים שסייעו להם בפיתוח תוכנית האטום שלהם. לפי הסרט (שמבוסס על ספר מאת ג'ני רוני מ-2013), היא עשתה זאת אחרי שצפתה בתוצאות הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, במטרה להביא להרתעה בין גושית – ובעקבותיה שלום עולמי.
לעוד ביקורות קולנוע:
הסרט נפתח במעצרה של ג'ואן סטנלי, אלמנה קשישה המתגוררת בפרבר לונדוני, ובהבאתה לחדר חקירות בו היא מתבשרת כי היא חשודה בריגול. בנה עורך הדין (בן מיילס) דוחה על הסף את החשדות נגד אמו, אך ככל שזו עונה לשאלותיהן של צמד החוקרים ושוטחת בפניהם את סיפורה – מתברר לו כי מעולם לא הכיר אותה באמת. צד זה של הסיפור היה יכול להוות ציר דרמטי ורגשי משמעותי, אך התסריט הסכמטי שכתבה לינדזי שאפרו אינו נדרש ליותר מאשר מחאות זועמות מצד הבן ומבע פנים הנע מהספקני למופתע.
תפקידה של דנץ' מסתכם פה, פחות או יותר, במשפט-שניים שנועדו לקשר בין הפלאשבקים. אלה חוזרים אל עברה כסטודנטית צעירה בקיימברידג' של שנות ה-30 (הפעם בגילומה של סופי קוקסון), מוסד יוקרתי שעל בוגריו באותו עשור נמנו מרגלים נוספים למען הרוסים כמו קים פילבי, גאי ברג'ס, דונלד מקלין ואנתוני בלאנט. שם פוגשת ג'ואן בסטודנטית יהודייה הוללת (תרזה סרבובה) ובדודנה המצודד (טום יוז), ובאמצעותם מתוודעת לתא המקומי של המפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר, במעבדה שבה היא עובדת על פיתוח פרויקט הגרעין, צץ בחייה מדען בכיר (סטיבן קמפבל סקוט) – ושני הגברים הללו יעניקו לסיפור את הציר הרומנטי המתבקש.
דבר, למעשה, לא עובד בסרט הזה. לא המעברים בין עבר והווה שנעשים לעיתים מביכים ומאולצים כאשר כל מה שדנץ' נדרשת לעשות הוא להיאנח או לבהות, לפני שהעלילה נעה חזרה אל זיכרונותיה; לא תיאור הנסיבות שהובילו אותה להפוך לסוכנת רוסית – כאמור, צפייה אקראית ביומן חדשות קולנועי בתוצאות ההפצצה של הירושימה ונגסקי (במציאות, הייתה זו אמונתה בצדקת הדרך של הקומוניזם יותר מכל דבר אחר); ובעיקר לא הסיטואציה הרומנטית שבה אף לא אחת מהדמויות מצוידת במידה מספקת של כריזמה ועניין.
השילוב של עשיה קולנועית מיושנת, דמויות קלישאתיות ותנועה מייגעת בין הזמנים הופך את "הסודות של ג'ואן" לסרט משעמם במיוחד. במקום להתמקד בהווה, ובהתמודדותה של ג'ואן הקשישה עם ההשלכות של מעשיה בעבר, בעיקר על יחסיה עם בנה – אנו מקבלים קטעי קישור בכיכובה של ג'ודי דנץ' שמובילים אותנו לאורכה של דרמת ריגול נשית, נטולת שמץ של מתח ומורכבות. לילה טוב.
