"אבא לא ראה את האביב": סיפורי מדליקי המשואות ביום השואה
בכיכר גטו ורשה שביד ושם ייפתחו הערב ב-20:00 אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכר ששת המיליונים שנרצחו בידי הנאצים. הנשיא וראש הממשלה ינאמו, ושישה ניצולים ישיאו שש משואות. אלה סיפורי הגבורה שלהם
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה: הערב (יום ד') ב-20:00 ייפתחו בכיכר גטו ורשה שביד ושם בירושלים האירועים לזכר ששת המיליונים שנרצחו בידי מכונת ההשמדה הנאצית במלחמת העולם השנייה. בטקס, שיתקיים תחת הכותרת "המלחמה שבתוך המלחמה - מאבק ההישרדות של היהודים בשואה", יישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. בפקודת יום שפרסם הבוקר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי - כתב: "בידינו האחת נצדיע לנספים, את האחרת נאגרף ונהיה מוכנים להשמיד כל איום".
לקריאת פקודת היום המלאה של הרמטכ"ל - לחצו כאן
בטקס הערב ישיאו משואות שישה שורדי שואה. אלה סיפוריהם:
שאול לובוביץ'
שאול לובוביץ' לבית בלכר נולד ב-1934 בברסלב (היום בבלרוס). אביו יצחק בלכר היה סוחר בקר ואמו בתיה הייתה פקידה בבנק. לשאול הייתה אחות צעירה ממנו ושמה בלומה.
בקיץ 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, נרצח האב יצחק בעת שהועסק בעבודות כפייה. עם ריכוז היהודים בגטו באפריל 1942 נאלצה המשפחה לעבור עם משפחות נוספות לבית הסב. ביום חיסול הגטו נכנסו בני המשפחה עם עוד מכרים ושכנים למסתור שנחפר מתחת לאסם.
לאחר ימים אחדים גילו הגרמנים את המסתור וריכזו את המסתתרים בבית ספר. בעלה של דודתו של שאול, זוסמן, שיחד את אחד השומרים כדי שיאפשר להם לברוח. אמו של שאול החליטה להישאר עם בתה בת השלוש. "היא לא רצתה להמשיך לחיות לאחר מותו של אבא", אומר שאול.
דודתו של שאול, חנה, ובעלה זוסמן ברחו עם שאול בן השמונה, עם אחד מבניהם, אריה בן החמש, ועם עוד משפחה. את משה, בנם בן השלוש, נאלצו להשאיר מאחור. בעת הבריחה שמע שאול יריות. הוא הבין שאמו, אחותו בלומה ובן דודו משה נרצחו. "הבנתי שנשארתי לבדי בעולם", הוא אומר.
הבורחים פנו לאיכר סטניסלב סאקל, וזה הסתיר אותם בדיר חזירים. כשהחלה שהותם לסכן אותו, נאלצו לעזוב. במשך חצי שנה הם נדדו בין הכפרים וישנו בשדות, בתעלות פתוחות ובין שיחים. בתקופה הזאת היה שאול פצוע ומלוכלך, וראשו היה מלא כינים. הדוד זוסמן עבר מכפר לכפר וחיפש לחם למשפחה. לאחר נדודים רבים מצאו הארבעה אסם תבואה והסתתרו בתוך הקש. אחרי כמה חודשים גילה אותם בעל האסם. זוסמן שיחד אותו כדי שלא יסגיר אותם והלך לחפש פרטיזנים. חנה ושני הילדים נשארו במסתור עד שהאיכר סטניסלב סאקל מצא אותם והביאם לחווה שלו. לימים הוענק לסאקל אות חסיד אומות העולם. זוסמן חזר ולקח את המשפחה לקבוצת פרטיזנים ביער. "גרנו במבנה ארעי שנקרא זימלנקה", מספר שאול. "היו שם עוד משפחות עם ילדים. הייתה תחושת ביטחון. לא חסר שם אוכל".
עם שחרור ברסלב ביולי 1944 שבו שאול ומשפחת דודתו לעיר, שהייתה בשליטה סובייטית. הוא החל ללמוד בבית הספר, אך עד מהרה גרמה האנטישמיות לבריחת בני המשפחה. תחילה הם ברחו לפולין, ומשם המשיכו לגרמניה. הם שהו במחנות עקורים, בהם אשווגה וברגן-בלזן, וכעבור זמן עברו לצרפת. ב-1949 הגיעה המשפחה לישראל ושאול אימץ את שם המשפחה של דודיו – לובוביץ'.
שאול התחתן עם נחמה, שנהרגה ב-1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן.
לשאול ולנחמה ז"ל שני ילדים ושלושה נכדים.
בלה איזנמן
בלה איזנמן נולדה ב-1927 בלודז' בפולין למשה והינדה פדרמן. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוחרמה הסחורה בחנותו של האב. לאחר שנה נכלאה המשפחה בגטו לודז' וכל רכושה הוחרם. בביתה של בלה הצטופפו 13 נפשות. במאי 1942 נחקר האב במטה המשטרה הגרמנית ששכן מול בית המשפחה. בלה שמעה את צעקותיו. לאחר ימים מעטים נפטר האב מפצעיו ונקבר בקבר אחים.
בלה עבדה בתפירה ובסריגה, בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים, והייתה סורגת גם את המכסה של אמה כדי שזו תקבל תלושי מזון. במרס 1943 פרצו חיילים גרמנים לביתה של בלה והיכו את אחיה הבכור חיים, ששכב שם נפוח מרעב. כששבו בלה ואמה מעבודתן, מצאו אותו גוסס. הוא אמר, "מחר יהיה היום הראשון של האביב, אבל אני כבר לא אראה אותו". למחרת נפטר.
האם שובצה לעבודה במשרד של בית מלאכה לתפירת מדי חיילים, והוסיפה את שמה של בלה לרשימת העובדים כדי להצילה מהאקציות. אך העבודה והרישום לא הצילו את השתיים, ובקיץ 1944 הן גורשו לאושוויץ. בהיותן על הרמפה הלבישה האם את בתה במעיל שלה, כדי שבלה תיראה מבוגרת מכפי גילה. האם נרצחה בתאי הגזים. בלה, שריד יחיד למשפחתה, חלתה ועמדה אף היא בפני שילוח לתאי הגזים, אך ביום השילוח חסרה אישה במשלוח לברגן-בלזן ובלה צורפה במקומה.
בלה הגיעה להנובר כשהיא קודחת מחום ונישאה בידיהן של כמה נשים לברגן-בלזן. היא עבדה במפעל ברוכליץ, ובמרס 1945 הוצאה עם עוד אסירות לצעדת מוות. "כשבעלות הברית הפציצו", אומרת בלה, "זה היה רגע של שמחה בשבילי, שגם הס"ס שוכבים על האדמה". הצועדות ניזונו משלג ומתפוחי אדמה קפואים. באחד הלילות התחבאו בלה ושלוש מחברותיה בקש באסם. הגרמנים דקרו בכידוניהם את הקש אך לא גילו את המסתתרות. כשנעלם טור הצועדות, הלכו בלה וחברותיה ליער ונקלעו לסופת שלגים. בלה הגיעה לבסוף לכפר צ'כי, ושם שוחררה בידי הצבא האמריקני.
בלה הצטרפה לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל בסיוע עליית הנוער. "החלטתי לקחת עלי את המשימה של אחי, שרצה להגיע לארץ ישראל", היא אומרת. במהלך מסעה לארץ ישראל שהתה בלה במחנות באיטליה, שם למדה עברית. היא פגשה את צבי איזנמן, ניצול שואה אף הוא, ולימים התחתנו השניים.
באוגוסט 1946 עלו בלה וצבי על אוניית המעפילים "כתריאל יפה". האונייה נתפסה בידי הבריטים ואנשיה שוחררו לאחר חצי שנה במעצר הבריטי בקפריסין ובעתלית. בלה השלימה את לימודי התיכון, למדה בבית ספר לאחיות, ולאחר מכן התגייסה לצה"ל כאחות מוסמכת וקיבלה דרגות קצונה. היא הייתה אחות ראשית בבית חולים, ולאחר מכן אחות בריאות הציבור.
לבלה ולבעלה צבי ז"ל שני בנים, שמונה נכדים ושמונה נינים.
יהודה מימון
יהודה מימון לבית וסרמן נולד ב-1924 בקרקוב שבפולין לשרה ומאיר וסרמן. לשניים נולד עוד בן, גדול מיהודה, ושמו משה. יהודה למד בבית הספר היהודי ובגימנסיה העברית בקרקוב. הוא היה חבר בתנועת נוער יהודית-ציונית, ובגיל 14 נעשה מדריך בה.
בסוף 1939, כחודשיים לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, נסגרו בתי הספר היהודיים בעיר והחינוך היהודי הפורמלי בעיר ירד למחתרת. הילדים, ובהם יהודה, חולקו לקבוצות של חמישה תלמידים בכל קבוצה, והמורים עברו בין הבתים שבהם התכנסו הקבוצות. גם תנועות הנוער ירדו למחתרת. הן חינכו לעלייה לארץ ישראל וקיימו פעילויות חברתיות של עונג שבת.
במרס 1940 הצטרף יהודה לתנועת הנוער "עקיבא", והמשיך בפעילותו בה גם אחרי הקמת גטו קרקוב במרס 1941. בקיץ 1942, עם ייסוד קבוצת "החלוץ הלוחם", הוא גויס למחתרת החלוצית. הוא היה הקשר של המפקדה, וביצע שליחויות שונות בפקודת דולק ליבסקינד ושמשון דרנגר. עם הפעולות המסוכנות שביצע היו הכנסה לגטו של פעילי "החלוץ הלוחם".
אמו ואחיו של יהודה הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שם נרצחה אמו. אביו גורש למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצח בו.
ב-22 בדצמבר 1942 נמנה יהודה עם חברי המחתרת שהשתתפו בהתקפה על בית הקפה ציגנריה בקרקוב. החוליה בפיקודו עסקה בהדבקת כרוזים שקראו לפולנים למרוד, ואילו על חוליות מחתרת אחרות הוטלו משימות אחרות, ובהן התקפת בית הקפה וחבלה בכלי רכב ובמוסכים גרמניים. ההתקפה, שבה נהרגו חיילים וקצינים גרמנים, זכתה להד נרחב בפולין.
במהלך פעולה נועזת אחרת מטעם המחתרת, נעצר יהודה בידי הגרמנים. הוא נכלא בבית סוהר ובאפריל 1943 נשלח לאושוויץ. באושוויץ עבד יהודה בבית מלאכה והצטרף כציוני למחתרת הקומוניסטית שפעלה במקום. ב-1996 העניק לו נשיא פולין את עיטור הכבוד "צלב אושוויץ" על פעילותו במחתרת באושוויץ.
ב-18 בינואר 1945 ברח יהודה עם חמישה מחבריו מצעדת המוות מאושוויץ, והסתתר עד השחרור. לאחר מכן הוא שב לקרקוב והחל לפעול במסגרת ארגון "הבריחה", שעסק בהברחת פליטים יהודים לארץ ישראל. ביוני 1946 עלה יהודה ארצה עם אביבה ליברמן, לימים רעייתו, באוניית המעפילים "יאשיה וג'ווד". הוא התגייס לפלי"ם ולאחר קום המדינה שירת בחיל הים.
ב-1963 נשלח יהודה לפולין כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה, וב-1968 הוא שוגר לווינה כשליח מיוחד להעלאת יהודי פולין וברית המועצות. בשליחויותיו מטעם המדינה אימץ את שם המשפחה העברי "מימון". ב-1972 סיים יהודה את שירותו בצה"ל בדרגת סא"ל, ולאחר השחרור הקים מפעל לעיבוד שבבים במפרץ חיפה. ב-1995 הוענק לו אות יקיר חיפה.
ליהודה ולאביבה שני ילדים, שבעה נכדים ושתי נינות.
מנחם הברמן
מנחם הברמן נולד ב-1927 בעיר אורלובה שבצ'כוסלובקיה וגדל בעיר מונקץ', השני מבין שמונה ילדיהם של יהודה-לייב ורחל הברמן. ההורים היו בעלי מחלבה חסידים, ובילדותו סייע מנחם בעבודות המחלבה ובשילוח תוצרתה ללקוחות.
בשלהי 1938 גויס האב יהודה-לייב לצבא הצ'כוסלובקי ומנחם נאלץ להפסיק את לימודיו ולהחליפו במחלבה. בעקבות ועידת מינכן סופחה מונקץ' וסביבתה להונגריה. באביב 1940 גויס האב לשירות העבודה של צבא הונגריה ונשלח לחזית המזרחית. ערב בר המצווה של מנחם ביצעו חיילים הונגרים פוגרום סמוך לבית הכנסת ורצחו שלושה מהמתפללים. "זאת הייתה חגיגת בר מצווה באווירה של תשעה באב", אומר מנחם.
באביב 1944 הקימו הגרמנים גטו במונקץ'. 21 בני המשפחה נדחסו בדירה בת שני חדרים, בתנאי מחסור ורעב. מנחם וחבריו גויסו לעבודות כפייה.
במאי 1944 גורש מנחם עם יהודי הגטו לאושוויץ ברכבת בקר. במהלך הסלקציה על הרמפה עזר מנחם לאחיו הקטן בנימין, אך הם הופרדו, ובנימין שולח לתאי הגז עם אמו ועם עוד חמישה מאחיו. אחותו הגדולה, שלא שולחה לתאי הגז, נפטרה ממחלה, וכך נותר מנחם יחיד מכל משפחתו. על זרועו קועקע המספר 10111 A, והוא הועסק בפינוי אפר מתעלות המשרפות, באיסוף צואה לייצור קומפוסט ובקציר תבואה.
כעבור זמן הוא התגלה כסייס מוכשר, והוביל ציוד ומזון ברחבי אושוויץ-בירקנאו. בזכות המזון שנקרה בדרכו בעבודה הזאת עלה בידיו לשרוד, אם כי פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות: הוא נחלץ ממלתעות כלב שאיים לשסעו, עמד להיות מומת בידי קצין ס"ס לאחר שנתפס עם מזון בשקו, נפל ל"אגם" של אפר אדם מהמשרפות וכמעט טבע בו.
בינואר 1945 הוצאו מנחם ושאר אסירי אושוויץ לצעדת מוות שבה נספו רבים מחבריו. האסירים הועלו על קרונות פתוחים והוסעו מערבה כשהם מתכסים בבגדי חבריהם המתים. במהלך הנסיעה הפציצו מטוסים את השיירה. מנחם נפצע והוציא בעצמו רסיס שחדר לכתפו.
לאחר חמישה ימי נסיעה הגיעה הרכבת למחנה בוכנוולד. בקרון של מנחם נותרו בחיים כ-20 מתוך 150 האסירים שהועלו אליו. מנחם שהה בבלוק הילדים בבוכנוולד בתנאים קשים של מחלות ושל כינים, צפיפות ורעב. עם פינוי בוכנוולד, בתחילת אפריל 1945, הוא הסתתר בצינור ביוב. לאחר חמישה ימים נתפס והוצא לצעדת מוות, אך ברח ושב אל המחנה. למחרת שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. בעת השחרור היה משקלו של מנחם 34 קילוגרם.
מנחם חולה השחפת אושפז והועבר להחלמה בשווייץ. כעבור זמן הקים קואופרטיב עם חבריו וקנה מכשור לבית מלאכה למכונות כתיבה וחישוב. בהמשך נודע לו שאביו שרד וחי ברוסיה. האב כתב לו: "אם תיסע לארץ ישראל יש סיכוי שניפגש". ב-1950 עלה מנחם לישראל. את הציוד הטכני הביא עמו ארצה ופתח בית מלאכה בירושלים. לימים סייע לאביו, שהיה מסורב עלייה, לעלות לארץ.
מנחם התחתן עם רבקה, ניצולת שואה מהולנד, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.
פאני בן עמי
פאני בן עמי נולדה ב-1930 בבאדן-באדן שבגרמניה להירש וליוהאנה-חנה אייל. עם עליית היטלר לשלטון ברחה המשפחה לפריז. לבני הזוג אייל נולדו עוד שתי ילדות, אריקה וז'ורז'ט, וכאשר השניים יצאו לעבוד, שמרה פאני בת החמש על אחיותיה הקטנות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נאסר האב. לאחר הכיבוש הגרמני במאי 1940 נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת אוז"ה, ארגון סיוע לילדים יהודים. פאני הייתה דמות אם לאחיותיה הקטנות ולילדים אחרים במעון.
ביולי 1942 פוזרו ילדי בית הילדים בגלל הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. באביב 1943 הגיעה פאני לליון כדי לבקר את אמה וגילתה שהאם נאסרה. פאני ניגשה לבית הסוהר ואמרה לסוהרים: "שחררו את אמי. היא לא גנבה ולא רצחה. אין סיבה שהיא תהיה פה". הסוהרים איימו שיכלאו גם אותה, אבל פאני ענתה: "תכלאו. בין כה ההורים שלי בכלא. אתם לא צרפתים אמיתיים אלא בוגדים. אתם יודעים מה עושים עם בוגדים!" הסוהרים נדהמו מעוז לבה. האם שוחררה.
אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים. כאן החלה פאני לסייע למחתרת. היא הביאה לחם לאנשי מחתרת ביער, ולאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. אוז"ה ביקש להבריח את פאני לשווייץ עם קבוצת ילדים. אמה ליוותה אותה לאוטובוס ואמרה: "מי יודע אם נתראה שוב". פאני לא ראתה עוד את אמה.
קבוצת הילדים הובלה בידי נער בן 17. כאשר התקרבה הקבוצה לאזור הגבול התמלא הנער בהלה בגלל הנוכחות המסיבית של הגרמנים באזור וסירב להמשיך. בלית ברירה לקחה פאני פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס. משם ניסתה הקבוצה להגיע לגבול במשאיות, אך התגלתה בסריקה של המשטרה הצרפתית (הז'נדרמריה). הילדים נכלאו ונחקרו, אך פאני הצליחה להבריח אותם דרך חלון השירותים. בחוץ ציוותה פאני על הילדים לצעוד תוך כדי שירה כדי שלא לעורר חשד, כאילו היו בחופשה. הקבוצה ברחה ליער ופאני הצליחה להבריח אותה לשווייץ.
לאחר המלחמה נודע לפאני שהוריה נרצחו. פאני ואחיותיה חזרו לצרפת. כאשר פנתה לעירייה בבקשה לקבל אזרחות צרפתית, פגשה פאני לוחם מחתרת שהכירה. "פאני הצילה 150 אנשים", אמר הלוחם המשוחרר לפקידים. "היא לא תשלם עבור האזרחות. היא תקבל אזרחות בכבוד". על פעילותה במחתרת הוענק לפאני אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבלו.
ב-1956 עלתה פאני לישראל.
שרה שפירא
שרה שפירא לבית זיידנר נולדה ב-1933 בעיר רדאוץ בחבל בוקובינה שברומניה – הצעירה במשפחה דתית בת חמישה ילדים שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ. ב-1937 נפטר האב שמואל בטרם עת והדוד איציק, אחי האם, פרש את חסותו על המשפחה. ב-1940 כבשה ברית המועצות את צ'רנוביץ, ואמה של שרה, טאובה, קיבלה את עצת אחיה ושלחה לשם את שני בניה ואת אחת מבנותיה. האם עצמה נשארה בבית עם האחות הבכורה, בינה, ועם שרה.
בסוף 1941, לאחר שמחת תורה, גירשו הרומנים את יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה. יחד עם מגורשים אחרים נדחסו בני המשפחה בקרונות משא והוסעו לעיירה אטאקי, שעל גדות הדנייסטר. רבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה הממושכת בצפיפות, ברעב ובצמא. על גדות הדנייסטר הועלו המגורשים על רפסודות. אחדים מהם – בהם סבתהּ של שרה, מלכה – נפלו לנהר וטבעו.
המגורשים הועברו למוגילב, ומשם הוצעדו צפונה לכפר קוזמינץ. כאן רוכזו באורווה ללא מים ומזון, ובתנאי היגיינה ירודים. האחות בינה והדוד איציק נספו במגפת הטיפוס, בהמשך נפטרה גם האם טאובה. "בלילות ישנתי צמודה לאמי וליטפתי וחיבקתי אותה", מספרת שרה. "בוקר אחד, כשקמתי, התברר שאמי נפטרה בלילה, תוך שאני צמודה אליה ומלטפת אותה כל הלילה ואיני יודעת שהיא כבר איננה. נשארתי לבדי. ילדה בת תשע".
במרס 1944 הוחזרו כ-4,000 ילדים יהודים – "יתומי טרנסניסטריה" – לרומניה. שרה הגיעה לבית יתומים בפלטיצ'ן, ושם, לראשונה זה שנים, התרחצה ולבשה בגדים חדשים. בחג הפסח היא התארחה בבית משפחת זיידמן, שהציעה לאמצה. שרה הסכימה, אך לאחר זמן קצר נודע לה במקרה שאחותה עדינה ואחיה זלמן חיים. שרה מצאה את עדינה, והשתיים שבו יחד לרדאוץ. "השכנים הלא-יהודים הסכימו להחזיר לעדינה מפית אחת שאמא שלי רקמה", מספרת שרה. "זוהי המזכרת היחידה שיש לי מאימא".
שרה עברה לבוקרשט. היא גרה שנתיים בבית יתומים יהודי, ובתוך כך למדה עברית והכינה את עצמה לעלייה. בספטמבר 1947 היא עלתה על האונייה "מדינת היהודים", ולאחר ארבעה חודשים במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין הגיעה לארץ ישראל. שרה התחתנה עם מאיר שפירא, ניצול שואה גם הוא, והקימה בית המשתייך לציונות הדתית. לשרה ולמאיר ז"ל שלושה ילדים, 16 נכדים ו-19 נינים.
בנה של שרה, הרב אלימלך שפירא, היה ממקימי המכינה הקדם-צבאית "ארץ הצבי" בפדואל. בשנת 2002 נרצח אלימלך בפיגוע ירי בדרכו לשיעור תורה בבני ברק.
נושאת דבר הניצולים: ציפורה גרנט
ציפורה (פייגה) גרנט לבית גרשנפיש נולדה ב-1931 בעיר בלפור בצרפת לזוג מהגרים מפולין. להוריה, חיה ויעקב, היו עוד בת ושני בנים. המשפחה הייתה דתית ומשכילה, וציפורה למדה במסגרות פרטיות לא-יהודיות.
לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה יצרו ההורים קשר עם נשים מ"חיל הישע" שטיפלו בילדים של יהודים שנעצרו, ואמה של ציפורה החלה לסייע להן בפעילותן. באחת האקציות נתפסה האם. לפני שנלקחה היא מסרה לציפורה צוואה בעל-פה ואת טבעת הנישואין שלה.
האב יעקב ביקש מהשוטרים הצרפתים שייקחו אותו במקום האם, אך הם סירבו. האב דרש שכל בני המשפחה ילכו עם האם, אבל גם לכך סירבו השוטרים. זמן קצר לאחר שביקרה ציפורה את אמה במעצר, גורשה האם למחנה הריכוז פיטיווייה ומשם לאושוויץ.
נשות "חיל הישע" ארגנו את העברתן של ציפורה ושל אחותה סימה לפנימייה לבנות בעיר סמוכה. האב לקח אותן לשם והן נפרדו ממנו בחיפזון. "פרידה לא פרידה", מתארת זאת ציפורה. היא כתבה מכתבים לאביה, אך לא קיבלה תשובה. לימים נודע לה שהוא נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ.
נשות "חיל הישע" לקחו את אחיה של ציפורה אל ביתן, ובהמשך הועברו הבנים לבית יתומים יהודי בפריז. ציפורה פנתה לגסטאפו וביקשה להתאחד עם אחיה בפריז. כשנודע למנהלת הפנימייה על פנייתה של ציפורה, היא מיהרה להעביר אותה ואת סימה למקום בטוח יותר בעיר אחרת. בבית הספר שבו למדו השתיים רדפה אותן המנהלת האנטישמית. אחת מנשות "חיל הישע" עברה לעיר כדי להקל על ציפורה ואחותה. אחיה הגדול של ציפורה, שמואל, הוסתר בהרי האלפים הצרפתיים. אחיה הקטן, יוסף, נרצח בשואה.
עם השחרור, ביוני 1944, פגשה ציפורה חיילים יהודים-אמריקאים בבית הכנסת בעיר, ואלה סייעו לה להתאחד עם אחיה ששרד. ציפורה, אחיה ואחותה עברו לשווייץ, שם חי דוד שלה, וציפורה התכתבה עם דודתה בקנדה. זו ביקשה לקבל לטיפולה את ציפורה, את אחותה ואת אחיה, אך לאחר התכתבות מתמשכת החליטה ציפורה להגר לארץ ישראל – היעד שהציבה לעצמה.
בפסח 1946 עלו ציפורה, אחיה ואחותה ארצה. ציפורה למדה במקווה ישראל ושירתה ב"הגנה" ובחיל הים. היא עסקה בהוראה בבתי ספר יסודיים בחיפה, ולאחר מכן בפנימיית ימין אורד, שם טיפלה בנוער עולה, בעיקר מברית המועצות לשעבר.
ציפורה היא אשת עדות ופעילה ב"עלומים", ארגון ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה. לציפורה ולבעלה אברהם ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-21 נינים.
בפעם השמינית: אלפים ישתתפו באירועי "זיכרון בסלון"
הערב יתקיימו, בפעם השמינית ברציפות, אירועי "זיכרון בסלון" ברחבי הארץ. אלפי ישראלים יתקבצו בעיקר בבתים פרטים ברחבי המדינה בכדי לשמוע את סיפורי הישרדותם של שורדים שונים.
זיכרון בסלון היא יוזמה חברתית אשר גדלה למסורת ישראלית ומציעה לציין את ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסלון הבית, בין אורחים וחברים, בערב הכולל עדות, חלק שיתופי ודיון פתוח. גם השנה מעל לחצי מיליון אנשים ישתתפו בזיכרון בסלון ברחבי הארץ ואף בעולם.
היוזמה החלה בשנת 2011, בסלון אחד, שאליו התכנסו בספונטניות כמה עשרות חברים אשר הרגישו כי הזיקה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה הולכת ונחלשת. מידי שנה משתתפים יותר מחצי מיליון מארחים ומתארחים ב"זיכרון בסלון" ברחבי הארץ ובעולם, מה שהופך את המיזם למסורת ישראלית חדשה ההולכת ומעצבת מחדש את הדרך שבה אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הערב מחולק לשלושה, בראשון ישנה עדות של שורד, לאחר מכן קטע אומנותי ולבסוף שיח פתוח בין המשתתפים על חשיבות זיכרון השואה בהווה ובחברה שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
