מזון ומסתור בתמורה לסריגה: הסוד שהציל חיים בשואה
שרה בסון נולדה וגדלה בצל האובססיה של אמה לסריגה. השנה, עשר שנים לאחר מות האם וכשהיא בת 58, גילתה לראשונה שבזכות העיסוק הזה - ניצלו חייה של משפחתה בשואה. בתה: "ידענו שהנושא הזה הוא טאבו ולא מדברים עליו"
שרה בסון (דור שני לניצולי שואה), בתה של שושנה ברנט מעולם לא הבינה מדוע אמא שלה הכריחה אותה בגיל חמש, בזמן שרק רצתה לשחק בבובות עם חברותיה בחצר, ללמוד סריגה. הישיבה הממושכת, האיטיות של פעולת הסריגה והדיוק שדרשה, לא תאמו כלל את גילה. אבל אמה התעקשה ושרה הקשיבה.
האובססיה לסריגה של שושנה נותרה בגדר תעלומה עד יום מותה, ונמשכה גם תשע שנים לאחר שהלכה לעולמה. השנה החליטה בתה שרה לקחת חלק בקבוצת "שליחי זיכרון" שיזם המרכז הבינלאומי "שם עולם". הקבוצה מיועדת לבני הדור השני כדי לעזור להם לחקור ולברר לעומק את הסיפור של הוריהם, שברוב הפעמים נותר כתעלומה או מסופר בצורה חלקית, ולהפוך אותם ל"שגרירי הזיכרון" בשם הוריהם.
במסגרת ההשתתפות בקבוצה, שרה אוזרת אומץ וצופה לראשונה בעדות שאימה מסרה בעודה בחיים לארכיון שפילברג, עדות שאימה אסרה עליה לראות כשהייתה בחיים. במשך ארבע שעות צפתה שרה בעדות המפורטת והמצמררת של אימה ופתאום, נפל לה האסימון. הסריגה, שהיא ראתה כפעולה כפייתית - הצילה את חייה ואת חיי משפחתה יחד עם עוד עשרות ילדים שהיו איתה במחנה. הקשר הבלתי נמנע למסרגות לאורך כל חייה נתן לה את הביטחון - גם לאחר שעלתה לישראל ובמרחק עשרות שנים מהמלחמה - שתצליח להמשיך לחיות.
שושנה ומשפחתה עזבו את ביתם בצ'רנוביץ שבאוקראינה, ולאחר חודשים של בריחה ומסע רצוף ייסורים - הגיעו למחנה סקזינץ שבטרנסניסטריה, שם נחשפו לגודל הזוועה ולמצבם הנוראי של היהודים. מאות בני אדם התגוררו בכל ביתן ומתו ממחלות ומרעב.
שושנה, שלמדה לתפור בתור ילדה, השיגה שני מקלות שבורים של מטרייה וגילתה שבשטחים הפתוחים בסביבת המחנה ישנם צמחים שניתן לייבש ולהפוך לחוטים, מהם היא יכולה לסרוג פריטי לבוש. השמועה על הילדה הסורגת התפשטה מהר בקרב המקומיים ומהר מאוד החלו להזמין ממנה פריטי לבוש, תיקון אריגים וכל הקשור בתפירה.
אחת המשפחות הציעה לשושנה אוכל ומקום מסתור בתמורה לעבודות הסריגה שתעשה עבורם. כך, במשך ארבעה חודשים, היא ישנה על התנור בביתה של משפחה מקומית, כשפעם בשבוע הגיעו אחיה או אביה כדי לקחת את האוכל. בזכות התושייה והכישרון של שושנה היא הצליחה להבריח במשך חודשים מזון עבור בני משפחתה ויהודים נוספים במחנה, ולמנוע מהם לגווע ברעב.
עם חלוף הזמן, הביקוש לעבודות הסריגה הלך וגדל וכך מצאה את עצמה שושנה מלמדת ילדים נוספים במחנה לסרוג. היא הצליחה לספק יותר עבודות ולקבל כמות גדולה יותר של מזון, שאותו הבריחה למחנה. שני מקלות המטרייה השבורים הצילו אותה, את משפחתה ועוד עשרות אנשים ועזרו להם לשרוד את המלחמה.
במשך כל חייה של שרה, כילדה, נערה ואם בעצמה, הסריגה נותרה כתעלומה. עד היום.
"אימא אף פעם לא הסכימה לדבר על זה. היא תמיד הייתה אומרת 'עזבי, מיידלע, בשביל מה לך?', וכך הייתה מסתיימת השיחה. אנחנו ידענו שזה פשוט טאבו שלא מדברים עליו", הסבירה שרה. "מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא הייתה עם מסרגות בידיים. כל דקה פנויה, כל רגע הוקדש לסריגה. היא הייתה הולכת למשמרת לילה בתור אחות בבית אבות שבו עבדה, וחוזרת עם סוודר סרוג. זה היה הרבה מעבר לתחביב, כמו משהו שהיא פשוט לא יכולה להפסיק. אפילו כשהייתה מגיעה לבקר את הנכדים, הייתה סורגת. אמרתי לה כמה פעמים שתפסיק לסרוג ופשוט תשחק איתם. אבל היא לא הסכימה".
שושנה סרגה אלפי פריטים במהלך חייה - סוודרים, צעיפים, שטיחים וילונות ואפילו שמלת כלה אחת שלבשה מלכת היופי של ישראל לשנת 70, מושית ציפורין. היא הקפידה להעביר את כישורי הסריגה לילדיה ואף לנכדיה. "הילדים שלי, כולל הבנים, יודעים לסרוג היום. גם הנכדים בדרך. הסריגה היא מעין צוואה לא כתובה של אמא ואנחנו מקפידים להעביר אותה עד היום", סיפרה שרה.
בעיניים דומעות, לאור הגילוי, החליטה שרה לכתוב ספר ילדים על החוויה שלה בתור ילדה שמנסה להתחמק ממלאכת הסריגה המשעממת והמונוטונית והשיח מול אמא שלא מוותרת. השנה, לראשונה, תגיע שרה לבתי ספר ותספר בשם אמה את סיפור המסרגות שהציל את חייה.
הרב אברהם קריגר, יושב ראש המרכז הבינלאומי שם עולם, התייחס לפרויקט: "קבוצת ׳שליחי זיכרון׳ מאפשרת לבני ובנות הדור השני לשואה לברר לעומק את הסיפור של הוריהם הניצולים, לגלות פרטים חדשים שמעולם לא הכירו ולהפוך לשגרירים של הסיפור של הוריהם שנפטרו, ובכך להבטיח שהסיפור לא יישכח לעולם. הסיפור של שרה מבטא את התהליך המורכב שעוברים המשתתפים והגילויים שעוזרים להם להכיל את הדילמות שחוו עם הוריהם כניצולים".
לפנייה לכתב/ת 
