צו הפיוס של פסיה שרשובסקי

החרדית ניצולת אושוויץ הייתה מהראשונות אחרי המלחמה שעודדו נשים לספר על המחנות. בשל מותה בגיל 38 היא נשכחה מהציבוריות הישראלית

ד"ר שרון גבעפורסם: 01.05.19 , 08:45

(צילום: AP)

פסיה שרשבסקי, ילידת אוסטרולנקה, הייתה חניכה ומורה ב"בית יעקב" בוורשה ואסירה במחנות. כשהגיעה לאושוויץ היא שמעה שחברה קרובה שלה נמצאת שם. הן נפגשו במרפאה, ובגלל הפגישה איחרה למִפקד ונשלחה לתא הגז. חברה זו הצליחה למלט אותה מהמשלוח בזכות קשרים עם רופאה יהודייה במחנה. מאז היא פעלה להצלת נפשם של אחרים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בארץ סופר כי עוז רוחה ואדיקותה, אישיותה הקורנת והכריזמה שלה הצילו אותה ממוות, וכי הייתה אישה גיבורה ש"ניחמה, עודדה, תמכה ועזרה, הזרימה חיים בכל אשר פנתה והייתה לאם ולאחות ולמורה ולמדריכה". אחרי המלחמה עלתה ארצה, הקימה את בית שרה שנירר בבני ברק שבו נקלטו ניצולות, נשאה דברים בכנסים ועצרות וכתבה מאמרים שפורסמו בביטאון פועלי אגודת ישראל.

בהופעותיה הציבוריות היא קראה לניצולים ולניצולות לספר על מה שעברו, ולציבור בארץ להקשיב. בדצמבר 1945 השתתפה בעצרת גדולה בתל אביב, שבה נאמו בין היתר יצחק בן-צבי, גולדה מאיר (אז מאירסון), אברהם הרצפלד וד"ר משה סנה. בדבריה התמקדה במה שעבר על הנשים באושוויץ. אחרי שסיימה לדבר, כך דווח בעיתונות, "קהל השומעים קם והריע לה ארוכות" ו"איש לא יכול היה לעצור את דמעותיו". משה שרת (שרתוק), שנאם אחריה, קרא לה "אחותנו הטהורה והקדושה".

בדברים שנשאה היא לא דיברה על נס המרד בגטאות או על הפרטיזנים ביערות, אלא על סתם יהודים, הרוב הדומם, עמך. היא סיפרה על דרכי התמודדותן של יהודיות באושוויץ עם מציאות חייהן במחנה, על פעולות לשמירה על הרוח האנושית ועל הכוח הטמון בחיבוק מנחם.

"כשקיבלתי דרישת שלום מחברה", סיפרה, "הייתה לי הרגשה שהוחלפו כוחותיי, כאילו הוזרם בי דם חדש. עירוי אנושי זה החלים אותי והכשיר אותי לקראת הבאות בלי פחד".

פסיה שרשבסקי הייתה חרדית, אך לא הוצגה בתור מייצגת ציבור חרדי ולא כשייכת למפלגה או לתנועה. באופן חריג אז, היא הייתה לדמות ידועה בקרב כלל הציבור. ליוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת הראשון, היה הסבר: "במקום 'דתית' נכון יותר להגדירה כ'מאמינה'. ובכל פעם שאני נפגש במושגים 'בת-עמי' או 'בת-ציון' – דמותה עולה לפניי".

בעיתון הדתי-לאומי "הצופה" נכתב כי "עִם השתייכותה למפלגה דתית מסוימת, ידעה לחשוב בקטגוריות כלל-ישראליות". אמנם היא השתייכה לאגודת ישראל, ציין גם יוסף ברץ, איש העלייה השנייה, "אולם רחוקה הייתה מהזדהות פוליטית איתם". זמן קצר אחרי שהגיעה לארץ התארחה בקיבוץ דגניה וסיפרה לחברי וחברות המשק על מה שעבר עליה. ה"צברים" היו מרותקים.

עם זאת, הוקרתה כגיבורה דעכה בתוך זמן קצר. ב-1956 היא נפטרה. בספר "קרני אור במחשכי התופת" אוגדו רשימות שכתבה ודברים שנשאה, אך אלה לא הדהדו והיא הלכה ונשתכחה מלב הציבור, בכלל זה החרדי. היה זה גם משום שלא האריכה ימים; כשהלכה לעולמה הייתה בת 38.