הכדורגלן הספרדי שאימץ ילד יהודי במחנה הריכוז

הסיפור המרגש ועוצר הנשימה על השניים פורסם בתקשורת הספרדית ותיאר את המציאות הבלתי אפשרית בתקופת השואה. איך ילד יהודי שנותר לבד בעולם נצמד לאסיר ספרדי, שבעצמו נשאר בחיים בעיקר בזכות הצטיינותו בכדורגל.

נבאסו. סיפור חיים מדהים

סטורנינו נבאסו נולד ב-6 בפברואר 1914 בהינוחר דל ריי, כפר קטן במחוז קסטייה אי לאון שבצפון ספרד (לא רחוק מבורגוס ומוויאדוליד), וכשהיה בן שבע עברה משפחתו להתגורר במדריד, שם עבד אביו כאופה. בילדותו שיחק כדורגל ברחובות עד שהצטרף לדפורטיבו נסיונל מדריד, מועדון שבאותם ימים נחשב לשלישי בגודלו בבירת ספרד, אחרי ריאל ואתלטיקו מדריד.

הגיע למחנה ריכוז במקום לעבור לליגה הראשונה בספרד

בתחילת שנות ה-30 נבאסו כבר נחשב לכוכב כדורגל עולה, היה בעל השקפת עולם רפובליקנית ומעולם לא חשב שדעותיו הפוליטיות יובילו לכך שהוא יישלח למחנה ריכוז. החלוץ המצטיין עלה לקבוצת הבוגרים של נסיונל והפך לאהוד על האוהדים לאחר שסייע לה לעלות לליגה השנייה.

בשנת 1934 רשם נבאסו את אחד מרגעי השיא שלו כשזכה עם נסיונל בגביע קסטייה אחרי ניצחון 3:4 על אתלטיקו בגמר. הוא משך את תשומת הלב בזכות השערים שכבש בליגת המשנה, ובטיס מהליגה הראשונה התעניינה וביקשה לצרפו. אבל המעבר הגדול והמשמעותי שלו לא יצא אל הפועל בגלל מלחמת האזרחים שפרצה בספרד ביולי 1936.

כשפרצה מלחמת האזרחים החליף נבאסו את נעלי הכדורגל בנעליים צבאיות והצטרף לצבא הרפובליקנים, אשר לחם נגד המורדים הלאומניים, נאמניו של פרנקו ובני בריתם של הנאצים. הרפובליקנים הובסו במלחמה שהסתיימה באפריל 1939 ונאלצו לברוח להרי הפירנאים שבצרפת. הם קיבלו טיפול במחנות פליטים בצרפת ובמקביל עבדו עבור הצבא הצרפתי. כשהנאצים כבשו את צרפת ב-1940 הם נתפסו על ידם וחלקם נהרגו.

תעודת הגירוש של נבאסו

פרנקו, שכבר תפס את השלטון בספרד, דרש מבני בריתו הנאצים להוציא להורג את הרפובליקנים שנתפסו בצרפת. הספרדים, ונבאסו ביניהם, נשלחו בינואר 1941 למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. הם נאלצו לעבוד במחצבות בתנאי עבדות בלתי אנושיים שנוצרו במטרה לגרום למותם.

עד תום המלחמה נשלחו למחנה מאות אלפי אסירים, מתוכם נרצחו כ-300,000 אשר מתו כתוצאה מעבודות כפיה, חוסר אספקת מזון והתאכזרות מצד השומרים. כ-8,000 מבין האסירים במחנה היו ספרדים וכ-2,000 מתוכם שרדו. מספר הנרצחים היהודים במחנה מוערך ב-38,000.

העבודות במחנה החלו ב-04:45 בבוקר והסתיימו ב-19:00, פרט ל-10 דקות הפסקה שנוצלו לאכילת מרק. האסירים שלא היו מסוגלים להרים את המשאות הכבדים נורו למוות. בימי ראשון עבדו האסירים חצי יום בלבד ושעות אחר הצהריים נוצלו למשחקי כדורגל וקרבות איגרוף שנועדו לבדר את השומרים.

הכדורגל יצר אשליה של חיים אחרים

אסיר מספר 5656 במחנה היה נבאסו, ששלט היטב בכדור הסמרטוטים ומשך בשל כך את תשומת לב השומרים. כשהם שאלו אותו אם הוא אוהב כדורגל ואם יוכל להקים קבוצה של ספרדים במקום הוא השיב בחיוב.

כך החלו השומרים לצפות במשחקי כדורגל בין נבחרות אסירים ממדינות שונות וקבוצות מעורבות, וגם במשחקים בינם לבין קבוצות שהורכבו מאנשי SS. נבאסו שימש כקפטן של הקבוצה הספרדית במחנה, אשר ניצחה כמעט בכל משחקיה מול האסירים הרוסים, הפולנים והסרבים. הקריאות "ויוה אספניה" ו"אולה" נשמעו היטב באותה תקופה במקום שידע בעיקר מוות, רעב, אכזריות והוצאות להורג.

נבאסו עם קבוצתו במחנה מאוטהאוזן

סגנון המשחק האלגנטי של נבאסו והכושר הגופני שהפגין זיכו אותו בתשואות מצד הגרמנים והרשימו גם את מפקד ה-SS במחנה. בשל כך הוא קיבל פריבילגיה כשהועבר מעבודות הפרך במחצבה לעבודה במטבח, שם בעיקר קילף תפוחי אדמה ודאג לארגן משחקי כדורגל בשעות הפנאי. בזכות העבודה במטבח הוא גם זכה לאספקת מזון טובה יותר משאר האסירים, ודאג להבריח תפוחי אדמה במטרה לחלק אותם לחבריו האסירים הספרדים.

משחקי הכדורגל במחנה נועדו על מנת ליצור אשליה שהחיים במקום מתנהלים בצורה נורמלית, דבר שהיה רחוק מהאמת. המשחקים נגד השומרים התנהלו בהתלהבות גדולה ובאינטנסיביות. הם נועדו כמובן במטרה להסיח את הדעת ואחד מחבריו של נבאסו, לואיס גרסיה מנסאנו, סיפר לאחר המלחמה: "פתאום אתה צופה בכדורגל ביום ראשון וכאילו נמצא בחיים אחרים".

הילד שאיבד את הוריו מצא אבא חדש

זיגפריד מאיר הוא יהודי גרמני שנולד ב-4 במאי 1934 בפרנקפורט, סבל בילדותו מהתנכלות מצד אנשי המשטר הנאצי, אשר אסרו על הילדים היהודים לשחק בפארק יחד עם הילדים הגרמנים האחרים וללמוד איתם באותם בתי ספר. אביו היה דתי ונהג לומר שהוא משוכנע שאלוהים יגן על היהודים מפני הנאצים. המציאות הקשה שטפחה על פניו של הילד גרמה לו בהמשך להתרחק מהדת.

כשהיה בן שמונה גורש עם הוריו לאושוויץ, ועם ההגעה למחנה הפרידו הנאצים בין הוריו והוא שהה במחיצת אימו. כשהאם יצאה לעבוד בבוקר הוא התחבא מהשומרים, אבל מאוחר יותר היא לקתה במחלה זיהומית ומתה. הוא נאלץ לצאת ממחבואו ולהסגיר את עצמו, ובזכות מראהו הארי והגרמנית שהייתה השפה השגורה בפיו הצליח להישאר בחיים.

"החוסן שלי". הספר שכתב מאיר

מאוחר יותר חלה גם הוא ונשלח למרפאה באגף הגברים, אותה ניהל ד"ר יוזף מנגלה. הרופא האכזר מאושוויץ הביט בילד הבלונדי בעל העיניים הכחולות והסכים לטפל בו. מאיר חזה במעשי הזוועה של מנגלה וגילה בהמשך שאביו הלך לעולמו במחנה.

"אבא שלי לא היה מסוגל לשאת את הסלעים שאמרו לו להרים בעבודות", סיפר זיגפריד בראיון לתחנת הטלוויזיה הספרדית Movistar ב-2015: "אז נתנו לו בעיטה והוא לא קם יותר. באותו הרגע הבנתי שאני לבד בעולם. שכבתי בצריף ובכל יום היו מגיעים לבדוק מי מת, תופסים אותו ברגליים ומוציאים אותו. כשאתה רואה את זה בכל יום אתה מתחיל להתרגל".

באפריל 1943 התקדם הצבא הרוסי לעבר אושוויץ והנאצים הוציאו את האסירים היהודים לצעדת המוות מהמחנה על מנת למנוע את שחרורם. ביניהם היה גם מאיר, אסיר מספר 117943. הוא ראה רבים מהאסירים האחרים מתים בקור העז כשכוחותיהם לא עמדו להם יותר בשל הרעב והצמא או שנורו על ידי הנאצים. השיירה הותקפה בדרך על ידי פרטיזנים, שסייעו לחלק מהאסירים להימלט. למאיר, שהיה בן תשע בלבד, לא היה את הכוח על מנת לברוח בריצה מהמקום.

בינואר 1945 הגיע מאיר עם השיירה למאוטהאוזן. הוא לא זכר חלק ניכר מהמסע בגלל שאיבד את הכרתו וסיפר שאחד האסירים היהודים נשא אותו בזרועותיו. רבים מהאסירים שהגיעו נשלחו לתאי הגזים או מתו בימים לאחר מכן.

"בשבילי זה היה כמו סצנה מסרט"

מאיר הדהים את השומרים הנאצים כאשר הוא נדרש לגזוז את שיערו כמו כל האסירים, סירב וחולל שערוריה במקום. "נתנו לי בעיטות בקרסוליים, אבל כבר לא היה אכפת לי יותר", סיפר לאחר המלחמה. הקצין הגרמני גורג' באכמאייר, אוהד כדורגל מושבע שהופתע מהתעוזה של הילד היהודי שהחל לצעוק בגרמנית, החליט להפקידו בידי האסירים הספרדים. הוא קרא לנבאסו וביקש ממנו לקחת אותו תחת חסותו.

מאיר התקבל בברכה בצריף של האסירים הספרדים ועד מהרה נוצר קשר מיוחד בינו לבין נבאסו. "הבטתי בו בפעם הראשונה וראיתי חיוך על פניו", סיפר מאיר. "בשבילי זה היה כמו סצנה מתוך סרט. הוא החדיר בי ביטחון ומאותו הרגע הייתי לצידו כל הזמן".

מאיר נזכר במשחקי הכדורגל: "בכל יום ראשון היה משחק, ספרד נגד הונגריה, נגד יוגוסלביה, רוסיה או קבוצה של אסירים ממדינה אחרת. אלו היו משחקי ידידות, אבל ייחסו להם חשיבות רבה והרבה אנשים היו מגיעים לצפות בהם. אם אחד השחקנים לא מצא חן בעיני הגרמנים הוא לא היה חוזר יותר למגרש. סטורנינו קיבל כבוד רב מהמפקדים של המחנה בגלל שהיה שחקן טוב".

מאיר, שנהג ללכת אחרי נבאסו לכל מקום במחנה, קיבל בשל כך בקרב הספרדים את הכינוי "אל פריטו" (הכלבלב). השניים הפכו לצמד שלא נפרד אפילו לרגע ומאיר נראה לרוב עוזר לנבאסו לקלף תפוחי אדמה במטבח, נושא את נעלי הכדורגל שלו או מעסה את רגלו. השניים העבירו שלושה חודשים יחדיו, עד אשר שוחרר המחנה על ידי צבא בעלות הברית ב-5 במאי 1945.

נבאסו ומאיר אחרי המלחמה

נבאסו החל להציג לכולם את מאיר כבנו האמיתי, ואלו שלא הכירו את השניים לפני כן האמינו לסיפור בשל פער הגילאים ביניהם. הם הגיעו מאוחר יותר לרבל שבדרום צרפת, לא רחוק מטולוז, מכיוון שנבאסו לא יכול היה לשוב לספרד, שם שלטה הדיקטטורה של פרנקו.

"הוא מסר לי כתובת במדריד שהייתי צריך לומר שנולדתי בה", סיפר מאיר. "אז הוא גם החל לחנך אותי וביקש שאשכח את מה שהתרגלתי אליו במחנה, כלומר שלא אגנוב אוכל, לא אקח שום דבר שלא שייך לי ואהיה אדם הגון. הוא היה נותן לי הוראות, אבל בלי לצעוק. הייתי רגיל לגנוב כדי לשרוד ובלעדיו בטוח שהייתי גומר בכלא".

הפך לזמר מפורסם

נבאסו הצטרף לאחר המלחמה לקבוצת הכדורגל הצרפתית אוניון ספורטיב רבנואה, עימה זכה שלוש פעמים ברציפות באליפות המחוז. הוא מצא עבודה בצרפת בהברקת רהיטים ונשא אישה חדשה, שילדה לו ארבעה ילדים אבל לא הסתדרה היטב עם זיגפריד ובשל כך נפרדו השניים. "זו לא הייתה טראומה, אלא פרידה טבעית", סיפר מאיר.

הנער החליט לעזוב את רבל כשהיה בן 14, עבד תחילה כחייט בטולוז ובהמשך למד תיאטרון והתפרסם בשנות ה-60 כזמר בשם ז'אן זיגפריד. הוא שמר כל השנים על קשר עם נבאסו והשניים התראו בכל קיץ, עד שהכדורגלן הספרדי הלך לעולמו ב-27 בנובמבר 1986 בגיל 72.

נבאסו חי בדרום צרפת עד סוף ימיו (בכפר הולדתו הינוחר דל ריי הוקמה אנדרטה לכבודו), בעוד זיגפריד התגורר 22 שנה בצרפת וב-1967 עבר להתגורר באי הספרדי איביזה. תחילה ניהל מסעדה מקומית ובהמשך היה אחראי על מגרש גולף, עד שהפך למייצר בגדים מצליח, התעשר וקיבל בשנות ה-80 את הכינוי "המלך של איביזה".

"אבא שלי תמיד עשה דברים בשביל אחרים יותר מאשר בשביל עצמו", סיפר

ג'ורג'יו נבאסו, בנו של סטורנינו. "הוא לא רצה לזכור את חמש השנים שלו במחנה הריכוז ולא אהב לדבר על מה שקרה בתקופה ההיא. אחיי ואני שמרנו על קשר עם זיגפריד, הוא היה מטלפן אלינו כל הזמן וגם אנחנו אליו".

"סטורנינו תמיד היה בעיני האבא שלי", סיכם מאיר את חייו בספר שכתב שנקרא החוסן שלי. "כל ההצלחה שלי הייתה בזכותו והייתי מטלפן אליו אחרי כל הופעה בטלוויזיה כדי שיהיה גאה בי". בשנים האחרונות הוא משמש כפסל, נשוי לאשתו הרביעית פילאר ומתקיים גם מהפנסיה שהוא מקבל ממשלת גרמניה. בתו של נבאסו סיפרה: "האהבה של אבא שלי לזיגפריד הייתה עמוקה יותר, בשל הסבל המשותף שהם עברו".