בשם האב: "אני יודע שאחרי שאמות, בני יספר את הסיפור"
דודי רונן ניסה להעביר את העדות של אביו מול הדור הרביעי, אבל נכשל שוב ושוב - עד שהחליט לעבור לדבר בגוף ראשון. כך נולד המיזם שמטרתו ללמד את בני הדור השני והשלישי לספר את הסיפור של הוריהם כאילו הוא קרה להם: "מה שהבן שלי עושה, זו הדרך הכי אפקטיבית לשמר את זיכרון השואה", אומר אביו
"המשפט האחרון שאבא אמר לי לפני שנשלח להשמדה, היה 'פוליק, אל תשכח שאתה יהודי'": "פוליק" הוא פנחס שפילמן-רונן, היום בן 85, אבל את סיפורו - הילד ששרד עם אחותו את השואה - מספר בנו, יהודה (דודי) רונן, שיזם את הפרויקט "בגוף ראשון": הדור השני והשלישי מספרים את סיפורי השואה בגוף ראשון.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
- היומן הנסתר של הרב: "אלוהים, למה לא ריחמת על הילדים?"
- חשיפה: עדויות מוקדמות ממרד גטו ורשה
- השואה המושתקת של יהודי מקדוניה: "אמרו לי, מה לספרדים ולשואה"
במשך שנים חי דודי רונן בבית שבו לא הוזכרה כמעט השואה. הכול השתנה לפני כשבע שנים, כאשר במסגרת פעילות התנדבותית פגשה רז, בתו הבכורה, ניצולי שואה בכפר סבא. ביחד הם החליטו על הקמת עמותת "אלומה - להנצחה והנחלת מורשת השואה והגבורה בישראל".
"במסגרת ההתנדבות שלי בעמותה התבקשתי להגיע לבית ספר בעיר מגוריי, ומול קהל רועש של 200 ילדים, באולם הספורט, סיפרתי על המלחמה ועל אבי. למרות שבמשך שנים אני עוסק בהדרכה בתחום אחר, יצאתי מבית הספר עם כאבים במיתרי הקול ועם הרגשה שלא עשיתי את תפקידי.
"שנה לאחר מכן, הופעתי בבית ספר אחר - וגם שם היה רעש. מאחר ובין השאר אני שחקן בתיאטרון 'פלייבק' שמבוסס על אלתור, עלה לי רעיון. אמרתי לילדים, 'קוראים לי דודי, אבא שלי הוא שורד שואה, הוא בא במיוחד לספר את הסיפור, אבל עד שאין דממה הוא לא ייכנס. הסתכלתי לכיוון הדלת, ובאותו הרגע מה הילדים היו בדממה מוחלטת.
"המורה הסכלה עליי בהלם, כי ידעה כמובן שאבא שלי לא נמצא. ואז הסתובבתי 360 מעלות ואמרתי, 'בוקר טוב, לי קוראים פנחס, אני אבא של דודי'. הילדים פרצו בצחוק, ומאותו רגע הם היו שלי. סיפרתי את הסיפור של אבי בגוף ראשון, והילדים הקשיבו בדממה. בסוף היה זמן לשאלות, וילדה אחת הרימה את ידה: 'פנחס, אפשר לשאול שאלה? אחותך עדיין חיה'. הייתה לי צמרמורת בכל הגוף, והבנתי שעליתי על רעיון. מאז אני מספר את סיפורו של אבי בגוף ראשון, ומנחיל את היוזמה הלאה, במסגרת עמותת 'בגוף ראשון'".
לספר לאבא את הסיפור שלו
רונן מספר כי בתחילה הגיב אביו בתמיהה, אך הכול השתנה בשנה שעברה: "לפני יום השואה הזמנתי אותו ואת אמי, וכן את אותו חיה ובעלה ועוד כמאה אנשים, לכנס השקת המיזם בכפר סבא. סיפרתי שם את סיפורו של אבי, בגוף ראשון, וכשסיימתי ביקשתי ממנו ומחיה לעלות אל הבמה. היו מחיאות כפיים חזקות והתרגשות מצמררת. אבא ניגש אליי ואמר: 'ריגשת אותי, בצורה בלתי רגילה'".
הוא בכה?
"לא. הוא לא טיפוס שבוכה, אבל אני בכיתי".
"מה שהבן שלי עושה, ואיך שהוא מרתק את הקהל, זו הדרך הכי אפקטיבית לשמר את זיכרון השואה", אומר פנחס רונן. "אני יודע כבר היום, שאחרי מותי הבן שלי יספר את הסיפור שלי, וזה נותן לי נחת".
ילדות של בריחה
ב-1933 נהנו יהודה ורחל שפילמן עם ילדיהם פנחס וחיה, משפחה שומרת מצוות מאנטוורפן שבבלגיה, מביטחון פיזי ומחופש דת ופולחן מאז זכתה המדינה בעצמאות ב-1831, והכריזה באופן מיידי על הכרה בזכויות היהודים.
הכול השתנה ב-10 במאי 1940, כשהשמיים התמלאו במטוסים השחורים של גרמניה הנאצית. זהו הזיכרון הראשון של פנחס ממלחמת העולם השנייה. בלגיה נכנעה כעבור 18 ימים, אבל בני הזוג שפילמן העדיפו שלא לקחת סיכון, ועוד באותו היום נמלטו עם שני ילדיהם ברכבת לצרפת, עם מאות יהודים נוספים.
גם שארל, אחיה של רחל שפילמן, העריך שגורל יהודי צרפת תחת משטר וישי יהיה טוב מזה של יהודי בלגיה. לכן נטל את אשתו, הלנה, ואת שלושת ילדיהם והם ברחו דרומה, לצרפת. שתי המשפחות נדדו מכפר לכפר, עד שבדצמבר 1940, בשעה ששהו בכפר לושון, ראו מודעות שקראו לתושבים ללכוד יהודים ולהסגיר אותם לגרמנים.
הם ניסו לאתר מחסה בכפר חדש, אך נתפסו ונשלחו למחנה הריכוז קליאורפאונד. אחרי כשבועיים הועברו למחנה אגדה הסמוכה למונפלייה. למזלה של רחל שפילמן, באותם ימים הייתה בהיריון מתקדם, ולכן כאשר עמדה ללדת הצליח בעלה להלחיץ כהוגן את מפקד המחנה הצרפתי, והלה הסכים לשלוח את היולדת לבית החולים שבמונפלייה, יחד עם בעלה ושני ילדיה.
התאומים שנולדו מתו כעבור יומיים, וכאשר שוחררה האם מבית החולים, עברה המשפחה לדירת מסתור במונפלייה, אותה השיג הדוד שארל בזכות קשריו.
הפרידה מאבא
ב-16 ביולי 1942 החלו שוטרים צרפתים לבצע מעצרים המוניים של יהודים, ואלה הועברו למחנות ריכוז ומשם - באדיבות חברת הרכבות הצרפתית - אל מחנות ההשמדה. באוגוסט 1942 נתפסו הדוד שארל וגיסו יהודה שפילמן, ונשלחו למחנה ויניסיה. כשבוע לאחר מכן, נתפסו גם רחל וילדיה פנחס וחיה. ליד הגדר המשותפת לשני חלקי המחנה נפגשו בני המשפחה בפעם האחרונה, ושם אמר האב לפנחס: "פוליק - אל תשכח שאתה יהודי".
כעבור כשלושה שבועות הגיע למחנה כומר צרפתי בשם אלכסנדר גלסברג, שגילה כי משטר וישי החליט להסגיר לידי הגרמנים את יהודי צרפת והללו עתידים להישלח למחנות ההשמדה. התברר כי הכומר נולד באוקראינה כיהודי, ובגיל 30 הגיע לצרפת והוכשר ככוהן דת קתולי. מעמדו הדתי איפשר לו להיכנס למחנה ולהסביר לנשים, ביידיש שוטפת, שכדאי להעביר את הילדים לרשות הכנסייה כדי שהללו יינצלו.
פנחס שפילמן-רונן מספר כי הנשים בכו וצרחו למשמע הבשורה. חלקן סירבו להצעה וחלקן הסכימו. עוד באותו לילה יצאו מהמחנה, בסיוע נשים צרפתיות ואנשי תנועת "הצופים" המקומית, 108 ילדים וילדות יהודים. לימים יתברר שכל הילדים שעזבו את המחנה בסיוע הכומר המומר, יינצלו ממוות, ובהם גם פנחס וחיה שפילמן, ועל כך יקבל הלה את תואר "חסיד אומות העולם".
האח והאחות שוכנו בתחילה בביתם של פרטיזנים, ואחר כך הועברו עם ילדים יהודים נוספים לטירה שאותה בנה לואי ה-14. במאי 1944 נשלחו פנחס וחיה עם שלוש ילדות יהודיות נוספות, בליווי שני מורי דרך ספרדים, לחצות את הפירנאים אל ספרד. פנחס בן ה-10 היה בטוח כי מדובר בטיול, אולם אחותו הגדולה סיפרה מאוחר יותר כי לא עצמה עין במשך יומיים מחשש שהמדריכים יסגירו אותם לגרמנים, כפי שקרה לחלק מהיהודים שניסו לגנוב את הגבול.
ארגוני הצלה יהודיים דאגו להבריח את פנחס ואחותו מספרד לפורטוגל, ובאוקטובר 1944 הם עלו על אונייה שעגנה כעבור 10 ימים בנמל חיפה. משם הועברו למחנה המעצר בעתלית. פנחס בן ה-11 וחיה בת ה-15 נשאלו האם הם ממשפחה דתית. השניים סיפרו כי הם זוכרים מבית אבא ואמא את הקידוש ואת שולחן השבת, ולכן נשלחו למוסדות חינוך דתיים. חיה שוגרה ל"בית צעירות מזרחי" שבירושלים, ואילו אחיה - ל"מוסד עלייה" במושב הדתי כפר אברהם.
בהמשך למד פנחס בישיבת כפר הרא"ה, ובמסגרת שירותו הצבאי בנח"ל היה חלק מ"גרעין עציון" שהצטרף לקבוצת יבנה, המשתייכת לתנועת הקיבוץ הדתי. שם הכיר את ירדנה לבית בן צבי, השניים נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. אחותו, חיה, נישאה למוני ערמון, והשנים היו ממקימי הקיבוץ הדתי שלוחות.
