"נשמע לי סקסי לעזוב הכל ולגדל פלפלים בערבה, אבל זה היה סיוט"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם - משפחת איתני, ממושב צופר.

"יש לנו מינוס סביר, אבל לא נוותר על שופינג"

"אנחנו משלמים 20 אלף שקל לחודש שכירות לדירה מול הים. זה לא הרבה"

"הרווחתי מצוין בחברת אשראי, אבל החלטתי לקפוץ למים ולעזוב"

בני המשפחה: שחר (32), יריב (39), רני (5), עמית (3).

הבית: שחר: "אני במקור מהמושב וכשהכרתי את יריב זה היה התנאי – לחזור לכאן ולגדל כאן את הילדים. קיבלנו נחלה לצד ההורים ובמשך שנתיים בנינו את הבית. אנחנו משלמים משכנתה 4,000 שקל בחודש".

משפחת איתני(צילום: אסי חיים)

מאיפה הגעתם לערבה? יריב: "עבדתי במטבחים בתל-אביב ובאמסטרדם והייתה לי מסעדת טאפאס-בר במשך שבע שנים בבאר-שבע, שם גם הכרתי את שחר שהייתה מלצרית אצלי. הייתי שבע מהעבודה בלילה ומסרוויסים, וזה נשמע לי סקסי לבוא לכאן ולגדל פלפלים בערבה. לא היה לי קשר לחקלאות לפני כן".

התחברת לאדמה? יריב: "לא ממש. מהגיהינום של המסעדנות הגעתי לגיהינום של החקלאות ומהר מאוד הבנתי שאני לא ממשיך בזה. אף אחד לא הבין למה הבן אדם הכי רועש ובעייתי יורד לערבה לגדל פלפלים. בשלוש השנים הראשונות זה עשה לי טוב. היה שקט, מרחב, טנדר, פלפלים. נהניתי לראות משהו ששותלים ואחרי זה קוטפים. אבל לצערי נקלענו לשנים הלא טובות של הפלפלים והפסדנו הרבה כסף".

מה אתם עושים היום? יריב: "אני לא חקלאי בנשמתי ואני יודע לבשל, אז החלטתי להקים מעדנייה בצוקים. זו מעדנייה איכותית ויש כריכים מעולים, אוכל וגם חומרי גלם טובים שאנשים יכולים להצטייד לדרך. זה משרת גם את האוכלוסייה, התיירים, וגם את מי שעובר בכביש בדרך דרומה".

אפשר להתפרנס מזה? יריב: "יש לנו גם קייטרינג שנקרא 'החצר האחורית' ואנחנו עושים גם כל מיני אירועים והפקות מעניינות. היה לנו לאחרונה מישהו שחגג 50 ולקח שלושה מתחמים פה במדבר, הביא את אהוד בנאי ועשינו ארוחת ערב מהממת עם מעשנות ובשר בשטח. זה 400 שקל לבן אדם, אז יש פרנסה, ויש פה לאן לצמוח. יש לנו גם שטח של תמרים שיניבו פרי עוד כמה שנים, ובינתיים משקיעים בזה ואני מקווה שזה באמת יהיה מוצלח בעתיד".

יותר זול לגור בערבה? יריב: "יוקר המחיה פה לא שונה מהמרכז ואפילו יותר. משפחה צריכה 35 אלף שקל בחודש. אולי במרכז היו יותר פיתויים, אבל גם כאן ההוצאות גדולות אבל אחרות. לא קנינו בגדים ומותגים כבר שנים מאז שאנחנו פה. זה מקום שאתה צריך לייצר לך את הפרנסה, והמרחב הזה של המדבר מחייב השקעות גדולות. צריך להיות חזק באישיות כדי ליהנות מהמרחב והשקט. אני נהנה מהמקום ומהמעדנייה, וזה לא ברור שעסק מצליח כאן".

מה איתך, שחר? "אני מורה בבית הספר האזורי בספיר. לא קל פה בכלל, ואפילו יותר קשה מכל מקום אחר, אבל יש פה קסם. לגדול פה זה משהו אחר, והילדים יוצאים פה יותר ערכיים ומחונכים. ויש פה חיי משפחה, כל יום אוכלים צהריים יחד".

הוצאה שאתם מצטערים עליה? יריב: "מצטער על זה שנכנסתי לתחום הפלפלים. השקענו 300 אלף שקל, וכשהבנו שזה בור ללא תחתית החלטנו לעצור את כדור השלג ולצאת". שחר: "אנחנו לא מאחלים את זה לאף אחד".

על מה לא תוותרו? יריב: "אני צריך לשבת מדי פעם עם החבר'ה באיזו מסעדה בתל-אביב. אני עולה למרכז כל שבועיים. אני צריך את הגרעין שלי ולא יכול לוותר על זה. זה נותן לי את הדרייב לחזור ולעשות. שחר מורה ולא יכולה להחסיר, אז אני עולה למרכז לבד הרבה פעמים. אני חייב למלא את החוסר שיש לי בחיים, בבלגן".

חלום? יריב: "להיכנס להשקעה הבאה במרחב הזה – הגשנו תוכנית עסקית למתחם קולינרי לקבוצות. האנגר גדול עם חממה ליד, גידולים אורגניים וסדנאות אוכל, ארוחות צהריים בתוך המתחם. הערבה סובלת מחוסר תוכן למי שמגיע להתארח כאן, חסרות אטרקציות, ורצינו להקים את המרכז שיכול לקבל 50-60 איש. היינו אמורים לקבל מענק מהמדינה שנעצר, אבל זה עוד יקרה. חסרים לי פרטנרים שילכו איתי, כי אני יזם בנשמתי".

מחוץ לתמונה? יריב: "המדבר והג'יפ שלנו שאיתו יורדים לשטח עם קפה וג'חנון".