ריבלין בנעילת יום השואה: "לשוב לזכור ביחד, בלי ימין ושמאל"
בטקס נעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד מרדכי קרא נשיא המדינה לאחדות. גנץ סיפר על אימו ששרדה את ברגן-בלזן: "התקווה החזיקה אותה בחיים". בטקס מקביל בלוחמי הגטאות הבטיח אלוף פיקוד צפון: "לעולם לא נהיה עוד חסרי אונים"
נשיא המדינה ראובן ריבלין השתתף הערב (חמישי) באחד משני הטקסים שנעלו את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וניצל את המעמד להעביר מסר של אחדות. "במשך שנים ארוכות, נאבקו השמאל והימין בישראל על הזיכרון, אך כיום, מפרספקטיבה של הזמן העובר - עלינו לשוב ולמצוא את הדרכים לזכור יחד. לא עוד ימין ושמאל בזיכרון השואה, לא עוד חרדים וחילוניים, לא עוד ציונים ושאינם ציונים, לא עוד מזרחים ויוצאי אירופה, אלא עם אחד, הזוכר יחד, וכואב יחד את מתיו, את בניו ובנותיו", אמר הנשיא בטקס שנערך בקיבוץ יד מרדכי.
בטקס, שבו נאמו גם כלת פרס ישראל ליא קניג ויו"ר כחול לבן ח"כ בני גנץ בפני אלפי משתתפים, הוסיף ריבלין כי "עוצמת ההתנגדות היהודית למען החירות, ובשם החיים, רוממה את רוחם של יהודים מדוכאים למודי יגון וסבל, מוות ושמד. שאיפת הנקם והתעוזה למרוד בליבה של אימפריית הכיבוש הנאצית, הכוח לומר 'עד כאן', השאירו על העם כולו רושם עז לדורות. לא רק העם היהודי עמד משתאה נוכח אלה שמרדו בחיה הנאצית בשיא כוחה ללא סיכוי של ממש; מרידתם שיבשה את התוכניות הגרמניות וחיילי האס.אס".
ריבלין התייחס בדבריו למרד גטו ורשה, ואמר כי הוא הפך "לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית". "גטו ורשה הושמד על היהודים המתבצרים בו, אך אש התעוזה האירה לעם היהודי כעמוד עשן", אמר ריבלין. "אולם מרד גטו ורשה לא היה המרד היחידי או צורת ההתנגדות היחידה. מחתרת פעלה בסוביבור, ומרד אסירים הוציא מכלל שימוש את מחנה טרבלינקה, הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו התקוממו, ויהודים בגטאות רבים לחמו ונקמו. דווקא כאן, ב'יד מרדכי', במקום שהוקם על חורבותיו ההרואיות של הבונקר ברחוב מיל"א 18, זה המקום לשוב ולהשלים את הזיכרון שלנו. לזכור ולא לשכוח".
יו"ר כחול לבן שנאם כאמור גם הוא בטקס, סיפר על אימו מלכה וייס ז"ל, ניצולת שואה שרדה את מחנה ברגן-בלזן. "אימי זיכרה לברכה יצאה לפני 74 שנים במשקל 28 קילוגרם מהמחנה כולה עור ועצמות, מוכת רעב וכינים, מצולקת זיכרונות כואבים - שאף פרק זמן לא ירפא. היא שרדה את תקופת החשכה הנוראית ביותר שידעה האנושות", אמר.
"לעיתים תכופות אני שואל את עצמי מה החזיק את אימי בחיים באותן שנים רצופות אימה. אימי מעולם לא נתנה לי תשובה מדויקת. לצד הרצון לראות את הסוף לדבריה, נראה לי שזאת הייתה התקווה. בכל מאורעות השואה אימי הצליחה להחזיק את התקווה, שהמלחמה תסתיים ושהיהודים ייצאו לחירות, תקווה שהחיים והתקווה ינצחו את הייאוש והמוות. תקווה היא אולי הסיפור היהודי כולו".
טקס נעילה מקביל נערך בקיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שעמד השנה בסימן הקמתו של הקיבוץ לפני 70 שנה. קצינים מפיקוד הצפון השתתפו במהלך היום ביום עיון במוזיאון בית לוחמי הגטאות, והאישיות המרכזית בטקס היה אלוף פיקוד צפון, אלוף אמיר ברעם. "תקומת הקיבוץ ומקימיו, היא תקומת הארץ כולה וסיפורו של הקיבוץ הוא סיפורו של כל עם ישראל, משואה, לגבורה ולתקומה", אמר.
"אם ישנו לקח עיקרי אשר מהדהד מאז ימי מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, והוא כתמונת בבואה לתעצומות הנפש של הלוחמים מקימי הקיבוץ הזה אשר בחרו לאחוז בנשק בתקופה הקשה והאפילה בתולדות העם היהודי, הוא כי עלינו לסמוך רק על עצמנו", הוסיף.
"אנחנו מפקדי פיקוד הצפון בני הדור השלישי שנולדנו למציאות של ביטחון, למדינת ישראל קיימת, מתעצמת ומשגשגת. אנחנו שאחראים מתוקף תפקידנו ומשימתנו על המשך קיומה של מדינת ישראל, מתחייבים לזכור", אמר אלוף ברעם. "לזכור ולהישבע לעולם לא עוד. לא עוד ילדים וזקנים מלקטים מזון בגטאות עמוסים לעייפה, לא עוד קהילות מובלות ברכבות משא ועולות על המוקד, לא עוד עיניים מבועתות של ילדים יהודים באימה ובחוסר אונים מבעד גדרות תיל. לעולם לא נעמוד עוד חסרי ישע וזועקים לחסדים של אחרים, לעולם לא נהיה עוד חסרי אונים וללא כוח מגן".
בטקס בצפון הדליקו משואות חמישה ניצולי שואה ובן אחד לדור השני לזוועות. את אחת המשואות בטקס הדליק שלמה רישארד אלמוג, ניצול שואה יליד תוניס, שנשלח יחד עם משפחתו למחנות עבודה. לאחר השואה עלה שלמה ארצה ועסק בעבודה ביטחונית סודית. גם אברי פישר, ניצול שואה יליד סלובניה, ידליק משואה בעצרת הנעילה המסורתית. פישר הוסתר כילד תחת זהות בדויה והוסתר במהלך המלחמה אצל משפחה קתולית. הוא ידליק את המשואה לזכר דודתו גיזי פליישמן, שעמדה בראש "קבוצת העבודה" שפעלה בסתר מול ממשלת סלובקיה כדי לנסות ולעצור את משלוחי ההשמדה של יהודי סלובקיה לפולין. ב-1944 גיזי פליישמן ומרבית הקהילה היהודית של סלובקיה נשלחו לתאי הגזים באושוויץ.
האחים וולף ושלמה גלפרין, ניצולי שואה מקובנה, הדליקו גם כן משואה. האחים רלפקין, מובילי קבוצת "131 ילדי קובנה", הפיחו תקווה בקרב 131 ילדים שהתחילו עימם את מסעם המפרך בגטו קובנה, שתם בסוף המלחמה במחנה בירקנאו. הודות לכושר מנהיגותו של וולף קיבלו הילדים את מנהיגות האחים והתגבשה קבוצה, שמתוכה ניצלו 40 ילדים.
משואה נוספת הדליקה אסתר כהן, שנולדה ב-1926 בהונגריה למשפחה בת 9 נפשות. עם פלישת הגרמנים ב-1944, היא נשלחה למחנה עבודה. אביה ואחיה הגדול נשלחו למחנה כפייה ומאז לא ראתה אותם יותר. האם ושלוש האחיות נשלחו לאושוויץ, בעוד אסתר התגלגלה ממחנה למחנה. 6 שבועות לפני תום המלחמה נשלחה למחנה ההשמדה "מטהאוזן". אסתר הצליחה להינצל. היא שבה לביתה ומצאה שאחיותיה שרדו, אבל שני ההורים והאח הגדול נספו. ב-1950 עלתה ארצה לקיבוץ מצובה. יש לה שני בנים, שלוש נכדות ונין.
את המשואה החמישית הדליק שמעון אלמוג הוטר, יתום ללא משפחה או זיכרונות ממנה. שמעון לא זוכר כיצד ובאיזה גיל הובא למשפחה הקתולית בעיר זאבז'ה שבפולין, אשר הסתירה אותו עד תום המלחמה. לאחר הופעתו בתוכנית "זהות אבודה" עם מני פאר ז"ל, יצאה לפולין חוקרת מטעם התוכנית בכדי לחפש את תעודת הלידה שלו, שנמצאה בבית חולים סמוך לזאבז'ה ולפיה, אך לא הצליחה לגלות שום מידע על משפחתו. שמעון מתגורר כיום בקיבוץ עברון, אב לילדים וסב לנכדים.
פרופ' יורם הרפז, בנם של ניצולי השואה ציפורה ועוזי הרפז ז"ל, הדליק את המשואה השישית. הרפז הוא עיתונאי לשעבר, סופר ואיש חינוך. את אחד מספריו הקדיש לילדי הדור השני של ניצולי השואה, הספר "ילדי מעיין". עוזי ופלה הצליחו לשרוד ולעלות לישראל , הכירו בבית לוחמי הגטאות והיו ממייסדיו.
הטקסים הערב חתמו את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנפתחו אמש ביד ושם. הנשיא ראובן ריבלין הזהיר בעצרת אמש מפני עליית האנטישמיות באירופה - ומפני שיתוף פעולה עם גורמי ימין קיצוני ביבשת. "שום אינטרס לא יצדיק ברית עם גזענים", אמר. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בעצרת, והתייחס בדבריו לקריקטורה האנטישמית נגדו שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", עליה אמר כי מדובר ב"שטנה שיטתית ארסית ושקרית שמערערת ללא הפסק על הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודי".
היום נמשכו האירועים, ואת הצפירה שנשמעה ברחבי הארץ בשעה 10:00 הפעילה ניצולת השואה אידה בראונשטיין, בת 78 מכפר סבא, ששרדה את הזוועות כילדה באוקראינה. אחר הצהריים השתתפו אלפי בני נוער במצעד החיים בפולין, והצהירו בטקס הדלקת המשואות שחתם את המצעד: "אנו נשבעים להיות בוני העתיד ולא קורבנות העבר. אנחנו מתחייבים לעמוד איתנים אל מול הגזענות".
במצעד השתתף לראשונה שגריר ארה"ב בישראל, דייוויד פרידמן, וכן המוזיקאי יהודה הפוליקר, שביצע בטקס את "אפר ואבק" שנכתב על-ידי יעקב גלעד לקראת ביקור ראשון של אמו במחנות ההשמדה, שנים לאחר שניצלה וברחה מהם. פוליקר, בנו של ניצול שואה מסלוניקי, סירב במשך שנים להגיע למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין וכעת השתתף במצעד, שעמד השנה בסימן שואת יהודי יוון והקריאה למאבק באנטישמיות.
גם בצה"ל נערכו פעילויות חינוכיות שונות לזיכרון השואה והגבורה, ובין היתר התמקדו בצבא ביהודים שלחמו בקרבות במלחמת העולם השנייה. בצה"ל ציינו כי כמות החיילים היהודים במלחמה הייתה גדולה, הרבה מעבר לאלה שהשתייכו לבריגדה היהודית ופי כמה וכמה, לצורך ההשוואה, מכמות לוחמי צה"ל כיום.
"היו למעלה ממיליון וחצי יהודים שלחמו בצבא הרוסי, האמריקני ובצבאות נוספים, כך עולה מבדיקות שערכנו", אמר ל-ynet קצין בכיר בחיל החינוך. "המשמעות של להיות לוחם יהודי במלחמה היא מאתגרת ומעלה המון תהיות. המידע הזה קיים כבר המון שנים אך רק בתקופה האחרונה התחילו לשאול את השאלות שהציפו את הנושא. היו לוחמים יהודים חי"רניקים, טנקיסטים ואף מפקדים בכירים".
הנושא נסקר בישיבת פורום מטכ"ל ואחד הלוחמים הווטרנים ממלחמת העולם, אברהם גרייניז, קיבל מהרמטכ"ל, רב-אלוף אביב כוכבי, את תעודת פרח לניצול כחלק מ-7,000 מפגשים דומים שנערכו בין מפקדים לניצולי שואה, בבתיהם.
לפנייה לכתב/ת 
