זכה באוסקר: משחק הפרישה ההזוי של בניון

יוסי בניון נכנס בסערה לכדורגל הישראלי, וככה יצא ממנו. לא רק שזכה לכבוד של מלך, הוא שוב עמד, כמעט כרגיל, במרכזה של דרמת ענק. אומרים שמסצנה אחת אפשר להבין את כל הסרט. 90 הדקות האחרונות של בניון סיכמו את כל הקריירה שלו. מהלכים וירטואוזיים לצד חוסר יכולת להבקיע פנדל פשוט, כבוד ענק מהקהל גם אם הוא יוצא מאוכזב בסיום. דמעות של ילד לעומת מהלכים של פיפ"א. רק הגדולים ביותר מסוגלים לעשות דבר כזה.

בכל פעם שנגע בכדור התחיל הרחש ביציע, אותו רחש שמוכר כל כך מאצטדיון ר"ג בימי השיא שלו בנבחרת. מטרת העל של המשחק אתמול הייתה שייתן קסם אחד אחרון. זאת בדרך כלל לא בעיה במשחקי סוף עונה שבהם כל מטאטא יורה, הבעיה היא שלמטאטא אמש קראו בן רייכרט ויואב ג'רפי התעקש לעצור פנדל.

בניון בטקס לכבודו. כרגיל, בוכה(צילום: אורן אהרוני)

אפילו שבניון היה ביכולת שיא, הוא לא יכול לפרוש בשקט עם איזה גול בפנדל וחולצה ממוסגרת. חייב שיהיה שער עצמי הזוי, ומישהו חייב לבכות כמו בטלנובלה. כי ככה זה עם יוסי: אומרים שהוא חולה צומי. אבל תשומת הלב היא זאת שמוצאת אותו. מגנט לשערים יפים וסיפורים מרגשים. האיש שתמיד יעמוד במרכז, גם אם הוא לא הוזמן למסיבה. הוא עשה כל כך הרבה בכדורגל. אפילו הפך את הפלייאוף התחתון מהדבר הכי משעמם שיכול להיות לחגיגת כדורגל.

ספק אם יגדל עוד ילד בדימונה שיחלום על פרישה בבית"ר ירושלים, אבל יעבור בדרך בליברפול ובצ'לסי. ספק אם יקום כאן עוד כדורגלן שיוכל להביא עשרות אלפים למשחק פרישה בקבוצה שהוא בכלל לא מזוהה איתה. ספק אם יקום עוד כדורגלן שיספק עוד כותרות ענק בכל יום. ספק אם יקום עוד ישראלי עם דריבל כל כך מהפנט גם בגיל 39, בעולם שבו הדריבל הפך למותרות והכל נמדד בסטטיטיקה.

בניון מונף בידי חבריו(צילום: עוז מועלם)

יוסי בניון לא שייך לעולם החדש של הסטטיסטיקות המתקדמות. רוב הפעולות

שלו הן פרי יצירת המוח שלו, ולא תכנון של מאמן. ארון התארים שלו כמעט ריק, אבל הארון הכי חשוב מלא: זה שמאכסנים בו זיכרונות מתוקים ורגעים בלתי נשכחים, דברים שמדברים עליהם גם אם עברו 50 שנה מאז שהתרחשו.