11 נכדים ואף אחד לא קרוי על שמו של ניסן. "תיק כבד מדי"

"יחד עם המקום של ניסן, חשוב לי המסר האוניברסלי", מבקש שגיא שלו מהזמרת והיוצרת דיקלה, כשהם נפגשים לראשונה. "מתוך המקום של הגן הדו-לשוני והחשיפה שלי לעברית ולערבית, חשוב לי שזה ידבר אלינו, אבל אם תצליחי לשלב גם ערבית, מבחינתי זה יכול להיות מקסים".

X

דיקלה - קורא לי חייאתי    (צילום: ירון שרון חגי דקל עריכה ואפטר: שגב גינזבורג)

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

שבועות ספורים לאחר מכן הוא יושב באולפן עם אחיו יותם ואביו עמוס, מאזינים יחדיו ל"קורא לי חייאתי", ובפזמון אפשר לראות חיוך קטן מתגנב לקצה שפתיו. "אני מרגיש שמעבר לזיכרון ולחיבור, ניסן נהרג במלחמה ומה שחשוב זה מה שאנחנו עושים הלאה כדי למנוע עוד מלחמות, לחסוך מאחרים עוד קושי ואובדן. הערבית מתחברת למקום הזה של הגן הדו-לשוני שהקמנו, כדי לגדל את הבת שלי ואת הילדים שלנו אחרת, עם היכרות ופחות פחד, ועם פתיחות. מתוך תקווה שהדבר הזה יביא לאהבה ולחיבור, ויפחית מלחמות".

ניסן שלו(צילום רפרודוקציה מתוך האלבום המשפחתי: אלעד גרשגורן)

משפחה מיוחדת, משפחת שלו. קיבוצניקים שורשיים ממקימי קיבוץ עברון הסמוך לנהריה, כשבימים אלה, הדור השלישי – ילדיו של שגיא – עובר באותו בית ילדים שבו עברו האבות וגם הסבא והסבתא. שומרים על המסורת, עד הסוף. ויש לה עוד ייחוד, למשפחת שלו: הדרך החריגה שבה בחרו להמשיך אחרי שניסן הבכור, טייס מסוקים, נהרג במלחמת לבנון השנייה. בהחלטה מושכלת, רציונלית, הם בחרו לבנות את עצמם מחדש ולהמשיך לחיות.

חיים, אותה מילה בערבית שבחרה דיקלה להכניס לפזמון של השיר לזכרו של ניסן (חייאתי – חיים שלי), היא המילה שמגדירה את הבחירה של משפחת שלו, ולדבריהם זו גם המילה שהגדירה את הווייתו של ניסן. זהו האבסורד שבזיכרון: האדם שאותו אנחנו זוכרים כבר איננו, אבל אנחנו לא מסוגלים הרי להכיל את האין, וזוכרים אותו כמי שהיה – אדם חי, שקפא בזמן.

משפחת שלו(צילום רפרודוקציה מתוך האלבום המשפחתי: אלעד גרשגורן)

הצחוק שלפני הלוויה

בשבת הנוראית ההיא שבה נהרג ניסן, אף אחד מבני משפחתו לא חשש. הוא אמור היה להיות בחופשה בביתו ברמת גן, והמלחמה הרי אמורה להסתיים למחרת. אבל ממשלת ישראל רצתה עוד הישג, וניסן הוקפץ למילואים כטייס מסוק יסעור, כדי להוביל ללבנון קבוצה של חיילים שיצאו למבצע אחרון.

זה הסתיים ביממה הקשה ביותר במלחמה, עם יותר מ-30 הרוגים ובהם ניסן, שנהרג כאשר טיל של חיזבאללה פגע במסוק שאותו הטיס עם דניאל גומז ז"ל. יחד איתם נהרגו שם קרן טנדלר, סמי בן נעים ורון משיח ז"ל.

מאז ניסן שוכן באחד משדות השיש היפים בישראל. בית העלמין של קיבוץ עברון, שם מתחילה הפגישה של דיקלה עם בני משפחת שלו, יושב בין מטעי אבוקדו והדרים לבין שדה בצל ירוק. בזמן שהם משוחחים, עובר כל העת מטוס ריסוס ובראשה של דיקלה מתנגן שירה של לאה שבת, "תמיד יחכו לך", עם השורה "כל מטוס שטס משמיים מזכיר לי אותך". בהמשך, יתברר שהיה זה גם השיר הראשון שהושמע באזכרה הראשונה לניסן.

המפגש של משפחת שלו עם דיקלה(צילום: אלעד גרשגורן)

הוא נולד וגדל בקיבוץ עברון, בן בכור לעמוס ולרחל, אח לאסנת, שגיא, יותם וחמוטל. למד בתיכון האזורי, יצא לשנת שירות במסגרת תנועת הנוער בשכונה קשה בחיפה, עבר קורס טיס ושובץ כטייס מסוקים. כשהשתחרר עבר לאזור המרכז כדי ללמוד באוניברסיטה ועבד ביחידה האווירית של המשטרה. ואז התחילה מלחמת לבנון השנייה.

"לא ידענו מתי מגייסים אותו", מספר עמוס על היום ששינה את חייהם. "השבת ההיא הייתה רגילה, כי ידענו שהוא בחופש. 'רגילה' – אנחנו נמצאים ליד נהריה, אז חטפנו כאן כל יום הפגזות קשות ונפלו בקיבוץ טילים. בערב, כששמענו את הידיעה שנפל מסוק של הצבא, לא חששנו. רק בהמשך התחלנו לדאוג, כשניסינו להתקשר לניסן כדי להבין מה קרה – כי בעבר היו תאונות וניסן תמיד היה מצלצל אלינו".

חמוטל ושגיא היו בקיבוץ, היא בבית ההורים והוא בביתו. רגע לפני שהלך לישון, הוא ראה את הידיעה וללבו התגנב חשש. "הרגשתי פחד", מודה שגיא. "די מהר הגעתי להורים והתקשרתי לניסן, שלא ענה".

ידעו שהם לא רוצים קבורה צבאית. משפחת שלו(צילום: אלעד גרשגורן)

יותם, בעצמו טייס בחיל האוויר, ניסה להתקשר לחברים מהיחידה ואז פשוט לקח את הרכב ונסע לטייסת. "עדיין הייתי במחשבה שאני רואה אותו שם והוא אומר שקרה משהו נורא, אבל הוא שם", נזכר יותם. "אבל בא מולי מפקד הבסיס ומיד אמר שניסן היה במסוק שנפל. אני אדם אופטימי, אז שאלתי 'ו...', ומפקד הבסיס הודיע לי ישר שהוא נהרג. הדבר הבא שאני זוכר, זה שהייתה שם תעלה בצד, שבתוכה נשכבתי. אחר כך לקחתי עוד נשימה והתקשרתי לשגיא. להורים לא היו לי את הכוחות להודיע".

שגיא היה זה שהודיע להוריו. "לפחות נמנעה מאיתנו הפגישה המפורסמת עם הנציגים של קצין העיר", אומר עמוס לדיקלה. "בערך בשלוש בלילה הם הגיעו ואני ביקשתי שיישארו בחוץ, והוצאתי להם שתייה. שעה אחר כך התחילו להגיע חברים שלו וחברים שלנו".

היום האחרון למלחמה, רגע לפני שהפסקת האש נכנסת לתוקף. בית משפחת שלו מלא באנשים, אבלים, והאזור מופגז בכל הטילים שנותרו לחיזבאללה במחסנים. "תמונה מוזרה", משחזר עמוס. "יש לנו חדר ביטחון קטן מאוד, ולאנשים לא היה איפה להסתתר".

על הגישה המיוחדת של המשפחה ניתן ללמוד גם מההחלטה על הלווייתו של ניסן. "היה ברור לנו שאנחנו לא רוצים קבורה צבאית", מספרת חמוטל. "זה לא משהו מקובל. אז יושבים איתנו נציגי הצבא, ומתחילים לומר שאם זו לא קבורה צבאית, 'אנחנו לא חופרים את הבור ולא מביאים את המים' ודברים כאלה" .

עמוס: "מבחינתנו הדבר הכי קשה, זה שהם הודיעו שיביאו את הארון עד לפתח של הקיבוץ, 'ומשם זה התפקיד שלכם. אנחנו לא מביאים לבית קברות'".

חמוטל: "מה אפשר לעשות מול דבר כזה, אז התחלנו לצחוק. צחקנו והם מיד שאלו אם אנחנו רוצים עוד דברים. שגיא מיד הציע שהקומנדקר עם הארון יזרוק סוכריות על הקהל, ושאולי ירימו מטוס עם כרזה. בשנה הראשונה ההומור היה הסיפור".

זו הייתה החלטה מודעת, להיצמד לחיים ולא לשקוע באבל ובשכול. "החיים החדשים", קוראת לזה חמוטל. בזמן שחלק מההורים השכולים החלו להפגין נגד הממשלה, משפחת שלו החלה לבנות את עצמה מחדש, ובמקביל פעלו עמוס, רחל והילדים להנציח את ניסן. למשל בסרט שהעבודה עליו הייתה מעין תהליך תרפויטי ממושך.

אהב לחיות. ניסן שלו(צילום רפרודוקציה מתוך האלבום המשפחתי: אלעד גרשגורן)

לנצח את הכעס

את יום השנה הראשון ארגנה חמוטל, והוא מגדיר היטב את ניסן כפי שרואים אותו הוריו ואחיו: אירוע מרגש, אבל גם מלא הומור, שבסיומו היא חילקה לכל אחד מבני המשפחה "תעודות הצטיינות" על סיום שנת אבל. על החתום: יורם שכולי.

"הוא אהב לחיות, אהב את החיים", מספר יותם לדיקלה, כמו מכוון אותה לכתיבת השיר. "הוא חי 24 שעות ביממה, והספיק בחייו הקצרים לחיות כמו שהרבה אנשים לא מספיקים בחיים שלמים. הוא אהב מוזיקה, אהב סקי, לגלוש עם שגיא, לשחות, לטוס, לטייל, לצלול. הוא אהב אנשים, אהב מסיבות. אהב לחיות".

"מרגישים אותו פיזית'"(צילום רפרודוקציה מתוך האלבום המשפחתי: אלעד גרשגורן)

דיקלה: "איפה זה באמת חלחל או עדיין מחלחל. מתי בעונות השנה? האם יש שעה מסוימת? איפה המקום הזה שבו אתם קוראים לו ומבינים שהוא לא עונה? בלי ציניות, בלי הומור. אמת".

שגיא: "קודם כל, הרבה פעמים הוא עונה. בהתחלה זה היה מאוד חזק ותכוף. אחרי זה משהו השתנה ומשתנה עם השנים. לי באופן אישי זה קורה כשאני גולש רוח כמו שהיינו עושים, אני עדיין מזמין אותו ואנחנו גולשים ביחד. אני ממש מרגיש אותו פיזית. וזה יכול לקרות בטיולים, ועכשיו סביב הגן שהקמנו".

הגן הזה, שעליו מדבר שגיא, הוא חלק משמעותי מהסיפור: גן דו-לשוני בעברון, שנועד לילדי הקיבוץ ולילדי הכפר השכן מזרעה. "זה היה תהליך של שלוש שנים", הוא מספר. "ניסן מת במלחמה, וחלק מהעניין זו המחשבה איך לייצר תקווה. לייצר חיבור והיכרות, להפחית את הפחדים. הגן זו דרך לעשות משהו שיאפשר לנו לחיות בשפיות בארץ הזאת, שמורכבת מאוכלוסיות שונות".

גן תות, הגן הדו-לשוני(צילום: אלעד גרשגורן)

דיקלה מתקשה להסתיר את התרשמותה. "לקחתם את הכעס למקום הפוך", היא אומרת ומקשה: "לא היה כעס על המדינה? על חיזבאללה? על ראש הממשלה?"

יותם: "הכעס אצל רובנו היה על המדינה. אנחנו כולנו אנשים רציונליים, חיים במזרח התיכון, אבל בסוף, כמות אנשים במרחב ששונאים אותנו באמת, זה אולי 10-5 אחוז מהאוכלוסיה. אבל משקיעים יותר מדי במלחמה, ופחות מדי בחינוך הדורות הקיימים. אני לא מדבר על אוטופיה, אלא להשקיע את הכסף בחיים. בזמנו כעסתי מאוד גם על אהוד אולמרט ועל דן חלוץ. לקח לי המון זמן להשתחרר מזה, אחרי שנפגשנו עם אולמרט ועם עמיר פרץ".

דיקלה: "מה הטענה?"

יותם: "הסיום של המבצע. היה ידוע לכולם שזה נגמר, וביום האחרון במבצעים האלה נהרגו 35 חיילים. זה היה מיותר, ומאוד כאב לי. גם בשיחה עם אולמרט הוא הסתכל לי בעיניים והאמנתי לו שהוא חשב שהוא עושה משהו נכון. אמרתי לו שאם הוא יחזור לאותה סיטואציה בעתיד, אני מקווה שהוא יפעל אחרת. היום אני כבר לא מרגיש כעס. החיים מתנהלים אחרת, לוח השנה שלי השתנה. ממארס עד אוגוסט, זו התקופה הכואבת. זה עוד לפני יום הזיכרון, ביום הולדת של ניסן ב-14 באפריל, ואז יום הזיכרון ואחר כך ה-12 באוגוסט, היום שבו הוא נהרג. עם הגשם הראשון אני מרגיש אצלי הקלה".

דיקלה מתעניינת שוב בגן, שואלת האם הוא חלק מההנצחה לניסן. "לא באופן רשמי", משיב שגיא, "אבל כרעיון – זה מה שמוביל אותי. ברגע שאנחנו מכירים, מדברים אחד את השפה של השני, מכירים את התרבות, זה מוריד פחדים".

עמוס: "ממש לפני חודש שגיא ואני נפגשנו עם נשיא המדינה רובי ריבלין, שנתן לנו מכתב עם הקדשה אישית לפתיחת הגן. מבחינתי זה היה מאוד מעודד, שאדם כזה שנמצא בראש הפירמידה מזדהה עם אותם עקרונות ששגיא דיבר עליהם. של החובה של כל אחד מאיתנו לראות את כל מי שחי פה כאדם שווה, וכאדם שצריך לדעת ללמוד לחיות איתו בשלום. אני מקווה שנמשיך להתפתח, מגן לבית ספר וכל מה שקשור בזה. הנכדה שלנו, הבת של שגיא, לומדת בגן ומתחילה לדבר עברית וערבית. במקרה שלה, האמא אוסטרית אז היא לומדת גם גרמנית. אגב, אם כבר מדברים על נכדים – הראשונה נולדה חודש לפני שניסן נהרג, ומאז יש לנו כבר 11 נכדים, ועוד אחד בדרך. יש לזה חלק משמעותי ביכולת להתגבר".

אף אחד מהנכדים לא קרוי על שמו. "אצלנו זה לא נהוג", מסבירים יותם ושגיא. "אנחנו מרגישים שזה תיק כבד מדי על הילד". גם עמוס מרגיש כך. "אין לנו צורך בזה", הוא אומר. "אנחנו זוכרים אותו גם בלי שיקראו לנכדים על שמו".

11 נכדים(צילום: אלעד גרשגורן)

לפני שהיא חוזרת לביתה, ומנסה ליצור שיר שידייק את התחושות שלה מהמפגש, דיקלה מבקשת לתאם ציפיות עם כל אחד מבני המשפחה. יותם מבקש שיר שייגע בניסן אבל יהיה אוניברסלי, ידבר על החיים, על ניצול הזמן על פני כדור הארץ. "הזיכרונות מניסן הם דברים שמחים", הוא מסביר. "אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי מניסן זה הסקי האחרון שלנו בחרמון. אחרי זה כמה שנים לא יכולתי לעשות סקי, ועם השנים אני נוסע וחווה אותו שם. אני גולש בחרמון, מחייך ונזכר בו".

חמוטל מצטרפת. "בשבילי, ההוויה של ניסן זה החיבור לחיים", היא אומרת. "הבן זוג שלי הוא גם אח שכול וככה נפגשנו, ויש לנו שני ילדים. הכרנו בעקבות המוות של האחים שלנו, וזו אהבה גדולה. זו אולי איזו מתנה, אחת מיני רבות, שניסן השאיר לנו". ושגיא מבקש רק, אם אפשר, להכניס איזו מילה פה ושם בערבית. בשביל המסר. "זה מהמם שאתה מציע", משיבה דיקלה, ומבטיחה לנסות.

להפוך לחלק מניסן

שעת צהריים מוקדמת באולפן של דיקלה, שאליו היא מגיעה עם אוריאל ויינברגר, שותפה להלחנת והפקת השיר. הלחץ ניכר עליה, והיא מספרת לעמוס, יותם ושגיא שהגיעו, כי את השיר היא כתבה כמעט בן-רגע. "יש שירים שנוחתים עליך", היא מספרת ומתחילה להשמיע. עמוס דומע כבר אחרי כמה תווים, שגיא מחייך-דומע בפזמון.

"ההוויה של ניסן זה החיבור לחיים"(צילום רפרודוקציה מתוך האלבום המשפחתי: אלעד גרשגורן)

"לי זה מדהים, איך שהצלחתם לגעת בתהליך של העצב והאובדן עם התקווה והאהבה", אומר שגיא. "הרגשתי את העצב ואת האהבה, ההיסגרות והיפתחות. לי זו חוויה. המון תודה על הערבית".

עמוס: "עליי רואים. התרגשתי איך שהתחיל השיר, עוד לפני ששמעתי את המילים. רק במנגינה שמעתי את ניסן", קולו נסדק והוא עוצר לרגע. "ניסן הביא לי הרבה פעמים שירים שלא הכרתי, וכל שיר שהוא הביא או כל שיר שהשמענו באזכרה, הפך לחלק ממנו. אותי זה מאוד מרגש".

דיקלה: "זה לגמרי השיר של ניסן. זו פעם ראשונה שאני כותבת שיר על מישהו שרק שמעתי עליו. ניסיתי לחבר את כל החלקים שבי, המתגעגעים, כדי ליצור את זה. מעניין אותי לדעת אם הוא היה שומע את השיר, איך היה מרגיש. אם הוא שר את הפזמון, 'את חייאתי'. כנראה שניסן נתן לנו השראה, ויצא השיר הזה. מקווה שתתנחמו כמה שאפשר".

עמוס: "השיר הזה, בעצם, משלים את סיפור החיים של ניסן".

ביקשו להכניס מילים בערבית(צילום: אלעד גרשגורן)

"קורא לי חייאתי" / דיקלה 

ועוד גל מתקרב אין מנוס

הנה סוסים דוהרים בין הרים נמוכים

הנה עוד יום ועברו כבר יומיים

זוגות אוהבים בין ערביים

חלון פתוח לרווחה

ואפילו השמש ברחה

והנה אתה מביט כמו גדול

כמה אושר כביכול

היית לפני שנייה ואינך

ואינני מבינה

את החיים שלי, חייאתי חייאתי

את החיים שלי

והשריפה שזה מתקרב

הנה עוד סיפור, עוד לילה שבור

אופניים בערב כיפור

והנה אתה מביט כמו גדול

כמה אושר כביכול

היית לפני שנייה ואינך

ואינני מבינה

איך היית קורא לי: חייאתי חייאתי

את החיים שלי, חייאתי חייאתי

את החיים שלי

את החיים שלי״

(מילים: דיקלה; לחן: דיקלה, אוריאל ויינברגר; הפקה מוזיקלית: אוריאל ויינברגר, דיקלה, יפתח שחף)