"מרגישים קצת בעוצר וישנים עם חצי עין פקוחה"

גן יבנה בטווח הטילים. לא מתפנקים. קצת אזעקות, כמעט שגרה, רק שהילדים לא הלכו לבית ספר אתמול ואנחנו לא הלכנו לעבודה. מזל, כי התעוררנו גמורים אחרי שיגורים וזינוק לממ"ד וחזרה - לא קל לצלול לשנת לילה עמוקה מיד אחר כך.

ידענו ימים של שקט עד שאזעקה נשמעה, ושוב שיבשה את השגרה, כי בשנייה שנשמעת, כל תכנון אישי, בית ספרי, יישובי, קורס ברגע וכולנו נכנסים לרגעים, שעות וימים של המתנה.

אזעקה, ועוד אחת ועוד. חברות מעדכנות שהילדים יישנו הלילה בממ"ד, אבל עמית, בן 16, מעדיף את המיטה שלו והבטיח לזנק ממנה באמצע הלילה אם צריך. נעם, בת עשר, העדיפה להכניס מזרן לחדר שלנו ולישון איתנו, כי ככה היא מרגישה בטוחה. כולנו קיווינו ללילה שקט, כי אופטימיות זה חשוב ותמיד יש תקווה, וכך שוב רצנו לממ"ד כשהאזעקה הרעימה.

בטוחה ליד ההורים(צילום: אלבום פרטי)

עם כל הכבוד לאופטימיות לא נרדמתי. דורית, חברה שלי, סימסה שסיימה משמרת וחוששת לחזור הביתה לצלילי האזעקה. התקשרתי להרגיע. ניתקתי וחזרתי לבהות בחדשות. נשארתי לצפות עד אחרון הדיווחים, עד שבכל האולפנים כבו האורות.

והיום יום בית. עם יד על הלב קצת מרגיש כמו עוצר. ממש טיפטיפה. נעם, חמודה, מעסיקה את עצמה. קצת טלוויזיה, קצת משדלת את כולנו למשחקי קופסה. אגב, "אבלון" ו"תפוס ת'דרקון" הם על הכיפאק, ואם בהתחלה הובסתי, התרגול השתלם וגם קרה שיצאתי כשידי על העליונה.

10 המלצות להרגעת ילדים - בעקבות המצב הבטחוני

"אמא, בואי נקפוץ למכולת" - נעם רצתה להכין עוגה, אבל ראש המועצה עדכן על מצב מיוחד ושחשובה הקרבה למרחבים מוגנים, אז הסברתי לה שהמכולת היא בטווח הטילים ונצטרך להסתדר עם המצרכים שאגרנו. זאת אומרת עוד לא אגרנו, אבל אולי נאגור. לא דחוף לדבר איתה עכשיו במושגי מלחמה.

זמן למשחקי קופסה(צילום: אלבום פרטי)

עמית רצה להוציא לסיבוב את לוקה. הסברתי לו שיש חשוב ויש דחוף ובחסות הטילים אני לא יודעת לאיזה קטגוריה הטיול הזה נכנס. וכשהחברות של השכונה התארגנו על קפה כאן בחוץ בחברותא, אני מניחה שכולן חישבו, בדיוק כמוני, אם תוך 45 שניות נספיק להגיע לממ"ד. ופתאום עכשיו, שלוש אזעקות ברצף, וילדים ונשים עם כוסות של קפה שועטים לממ"ד, ונעם ותהל מצאו את דרכן לממ"ד שלנו, נסערות כי ראו את הטילים מעל לראשן.

שוב חדשות, שוב מנמיכים ווליום, פותחים חלונות, מעדכנים אפליקציה וישנים עם חצי עין פקוחה - שנשמע אזעקות, שאשמע, ויותר מהכל ומעל לכל, מחכים לעומר, השריונר שלנו, החייל, שייתן אות, יסמס מילה, כי בשונה מהפעמים הקודמות, הוא בחזית, בלוחמה.

יש אינסוף ניואנסים בשגרת חירום ואפשר לומר עליה דבר או שניים ולנסות לתאר אותה במילים, אבל אסור שנשלים עם היותה שגרה, כי מצב חירום הוא חירום והוא הכל חוץ משגרה. ממתינה לשגרה כהלכתה, לימים טובים יותר, ומייחלת לשלום כולנו ולשובם של חיילינו הביתה בשלום.

הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, מנחת הורים ומרצה