"שילמתי מחיר כבד מאוד על השירות שלי, אבל אני לא מתחרט לרגע"
נועם גרשוני, טייס הקרב שנפצע קשה והפך למדליסט זהב פראלימפי, מדבר על ההצעות להיכנס לפוליטיקה, המחויבות לנבחרת ישראל שתארח בשבוע הבא את אליפות העולם בטניס בכיסאות גלגלים והוויתור על טוקיו 2020: "אני מאוד אוהב את החיים שלי היום, ולא רואה סיבה לשנות אותם"
בפעם הראשונה בה נועם גרשוני ראה אנשים משחקים טניס בכיסאות גלגלים הוא היה עדיין בעיצומו של תהליך השיקום. רק בן 24, טייס מסוק קרב, שנפצע אנושות בהתנגשות אווירית במלחמת לבנון השנייה.
"כשראיתי את החבר'ה האלה חשבתי לעצמי שהם מדהימים, אבל מה לי ולהם? עוד מעט אני משתחרר מפה וחוזר ללכת", הוא נזכר. הרופאים אמנם הצילו את חייו, אבל נאלצו לבשר לו שיישאר נכה לצמיתות. "התמודדות עם בשורה כזאת היא קצת כמו אבל", משחזר היום גרשוני (36). "יש הרבה שלבים שצריך לעבור עד הקבלה". מאז, הוא הספיק לזכות במדליית הזהב במשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012, לרגש מדינה שלמה ולהדליק בשנה שעברה משואה ביום העצמאות.
"הזהב בלונדון היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי, אין ספק, למרות שטקס המשואות קצת נותן לו פייט", אומר בחיוך האיש שהפך לסמל של ניצחון הרוח, סוג של גיבור לאומי, למרות שהוא עצמו ממש לא מרגיש כך. "אנשים לא מזהים אותי ברחוב. אולי רק פעמים בודדות. מחמיאים, מפרגנים, וזה כיף, אבל אני אוהב את הפרטיות והשקט שלי".
ואכן, מאז רגעי התהילה שהפכו אותו לסלב הוא אינו מרבה להתראיין ומנסה לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך. פגשנו אותו באימון הנבחרת, לקראת אליפות העולם בטניס בכיסאות גלגלים שתתקיים בשבוע הבא ברמת השרון.
אחד המשפטים הכי זכורים שלך היה: "שווה להיפצע בשביל המדינה הזו". אתה עדיין חושב ככה?
"ברור. במיוחד בתקופה הזו של יום הזיכרון ויום העצמאות. זה שבוע מאוד מרגש ומשמעותי בשביל מישהו שנפצע בצבא. יש לנו מדינה מטורפת ומסובכת. שילמתי מחיר כבד מאוד על השירות שלי, אבל אני לא מתחרט לרגע. אני אוהב מאוד את החיים שלי. ואם לא היה קורה לי כל מה שקרה, לא הייתי מי שאני היום".
אתה לא נשבר לפעמים?
"כבר אין רגעי שבירה בשלב הזה. אלו דברים שהתמודדתי איתם בשיקום. שאלות כמו: 'מה היה קורה אילו?', אבל מזמן קיבלתי החלטה שאני לא מתעסק ולא חושב על זה. אין טעם. אני לא יודע, וגם לא באמת אכפת לי, איך החיים שלי היו נראים אילו לא הייתי נפצע. אני מסתכל על החברים ה'רגילים' שלי ולא הייתי מחליף את חיי עם אף אחד מהם. אני נהנה מהדברים הפשוטים של החיים, אלה שנראים הכי מובנים מאליהם, כמו למשל ללכת. כל יום אני מקבל תזכורת שקשה לי מאוד לעשות את זה. אנשים צריכים תזכורות כדי להעריך את הדברים הפשוטים, ובמקרה שלי אלו גם המזל וגם הצרה שלי".
"בהתחלה היה לי פחד במה מטורף"
לגרשוני אין שגרת אימונים קבועה. לפני תחרויות הוא מתאמן, וכשהלו"ז יותר רגוע טס לטייל בחו"ל. "אני לא טוב בללכת לישון", הוא אומר, משפט אופייני של מי שאוהב לנצל כל רגע בחיים. בשנים האחרונות הוא גם מרצה בארץ ובעולם, מספר את סיפור חייו לקהילות יהודיות בחו"ל, אנשי היי-טק, נוער בסיכון, צעירים לפני צבא וכו'.
איזה סוג של מרצה אתה?
"בהתחלה היה לי פחד במה מטורף. הייתי נלחץ מלעמוד מול עשרים מילואימניקים בטייסת. ההרצאה הראשונה שלי נראתה כמו תדריך צבאי, עם ראשי פרקים ודגשים. היום אני הרבה יותר בטוח בעצמי, יודע להתאים את הסיפורים שלי לקהל הספציפי".
ישראל היא מעצמת טניס פראלימפי.
"ספורט הנכים בארץ התחיל מוקדם יחסית לשאר העולם. בתקופות בהן הענף היה בחיתוליו, ישראל הביאה הרבה מאוד מדליות. יש כאן מועדונים עם מאמנים ברמה גבוהה, ואם יש לך פוטנציאל תחרותי משקיעים בך מאוד ונותנים לך הזדמנויות. בטניס הרגיל, לעומת זאת, צריך להביא המון כסף מהבית כדי להיכנס ולהתקדם".
קיבלת הצעות להיכנס לפוליטיקה במערכת הבחירות האחרונה?
"היו כמה הצעות מגורמים לא רשמיים, אבל כרגע זה לא מעניין אותי. בכלל, פוליטיקה לא מושכת אותי בשום צורה, אבל אני אף פעם לא אומר 'לא' לדברים מראש, כי זה למנוע מעצמך חוויות, התנסויות, הישגים וכיוונים חדשים בחיים שלא יכולת לדמיין אפילו".
ועל המסך נראה אותך?
"כל הזמן פונים אליי מתוכניות ריאליטי. לפעמים אני גם הולך לכמה פגישות, אבל בכך זה מסתכם".
"לא אוהב תחרויות, פחות מדבר אליי"
תאמינו או לא, אבל הספורטאי הנהדר לא ממש נהנה להיות שחקן מקצועני. הוא אפילו לא מתכוון להשתתף במשחקים הפראלימפיים בטוקיו בשנה הבאה: "אני מתכוון להגיע לטוקיו כצופה ואוהד של הנבחרת, הטניס התחרותי כבר מאחוריי", אומר גרשוני. "אני לא אוהב תחרויות, זה פחות מדבר אליי. אני בא לשחק בשביל הכיף. עולם הטניס התחרותי הוא מאוד תובעני, צריך הרבה דרייב ורעב כדי להתקדם. היה לי את זה לקראת לונדון 2012, נתתי את המקסימום שלי, אבל ידעתי שלא אמשיך לשחק. כל הטיסות והאימונים זה טירוף. אני לא מבין איך אנשים מצליחים לעשות את זה במשך שנים. אני גם מאוד אוהב את החיים שלי היום, ולא רואה סיבה לשנות אותם".
ומה עם הנבחרת?
"אני תמיד שמח לשחק עם הנבחרת כשמזמינים אותי, זו זכות גדולה. מדובר בתחרות שאני מאוד אוהב, כי לא משחקים עבור הדירוג האישי. זה טורניר שמייצג את המדינה, חגיגה של נבחרות עם דגלים ותלבושות, באווירה שמאוד מזכירה אולימפיאדה. זה יהיה הכי מתוק לזכות בזהב כאן בארץ, מול הקהל הביתי".
מה הדבר הראשון שתעשה אם תזכו?
"כנראה אגיע ישר לאמא, ואתן לה את המדליה".
לפנייה לכתב/ת 
