לרוץ עם הכאב: דורון ירוץ לזכר אביו, אילן לזכר דודתו
ביום הזיכרון יש מי שמתייחד עם זכר הנופלים לא בדקת דומייה אלא דווקא בריצה: מרוץ "רצים לזכרם" מושך משתתפים מכל רחבי הארץ, שחולקים אבל משותף בדרך קצת אחרת. "הריצה, דווקא ביום הזיכרון, משחררת רגשות עמוקים של עצב וכאב וגם הכרת תודה לאלה שהקריבו את עצמם בשביל כולנו". ארבעה סיפורים של נופלים ושל הרצים לכבודם
במרוץ הזה אין מדידת זמנים או פודיום ניצחון. "רצים לזכרם" הוא מיזם מיוחד שמתקיים זו השנה השלישית, במשך שעה אחת ביום ובכל הארץ.
כל משתתף מקדיש את ריצתו לנופל אחד מתוך למעלה מ־23 אלף הנופלים במערכות ישראל. את המרוץ יזם בועז יעקב, מהנדס וחובב ריצה שבשירותו הצבאי לחם בשייטת 13. יעקב חיפש דרך להנציח את החברים הטובים שאיבד ולפרוק את הרגשות הקשים שפוקדים אותו מדי יום זיכרון.
"מצאתי את עצמי יוצא לריצה בנופיה הקסומים של ארצנו היפה בשיאו של יום הזיכרון, ריצה במהלכה בעיקר זכרתי את הקרובים לי והרגשתי רגשות עמוקים של עצב וכאב שהפכו להכרת תודה לאלה שהקריבו בשביל כולנו את היקר מכל", הוא אומר. "אני מזמין את כל עם ישראל להצטרף אלינו גם השנה, ולעזור לנו להפוך את המרוץ הזה לאירוע לאומי".
"משה היה ילד מדהים ומוכשר"
רס"ן משה ויטנר נהרג באסון היסעורים ב־ 1977 . אחיינו, רן ויטנר, ירוץ לזכרו
"הייתי בן שנה כשמשה נהרג, הוא היה קברניט מסוק הנ"ד. האסון עורר זעזוע עמוק במדינת ישראל, 54 לוחמי צנחנים נהרגו", מספר רן ויטנר על דודו. האסון שפגע במשפחתם אירע במהלך תרגיל חטיבת הצנחנים. "המסוק התרסק דקות ספורות לאחר המראתו, כשהנמיך מעופו עד שפגע במדרון גבעה בבקעת הירדן סמוך ליריחו".
משה, אח אביו של רן, גדל בחיפה. "הוא היה ילד מדהים שלמד בבית ספר בסמ"ת בחיפה. היה חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר, ילד ערכי, מוכשר, שאהב לעזור. הוא אהב שירה ודרמה, היה פעיל במקהלת בית הספר ובמקהלת השומר הצעיר, ואהב מאוד לצלם".
לדברי רן, דודו אהב לטייל בארץ והכיר אותה היטב. הוא היה מקובל בחברה ואהוב על חבריו. הוא התגייס לחיל האוויר, סיים קורס טיס ב־1968, והמשיך ללמוד בטכניון לאחר שחרורו. הוא התחתן עם בת־שבע, אך לא הספיק להביא ילדים לעולם.
"מאז שאני זוכר את עצמי חיל האוויר זאת משפחה. הייתי הולך לטקסים בתל נוף, שמעתי סיפורים על דוד שלי מאבא שלי ומסבי וסבתי. עכשיו זאת האחריות שלי להעביר לילדים שלי את הזיכרון. המיזם 'רצים לזכרו' מאפשר לי לא רק להיות בטקס זיכרון אלא לעשות פעילות ספורטיבית עם הילדים, ובתור מורה לחינוך גופני כל כך חשוב לי להעביר כך את הסיפור של משה".
"אין אחד שלא נשבה בקסמו"
סמ"ר אושרי שוורץ נהרג באסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון בשנת 1997. אוהד אלבז, חבר ילדותו, ירוץ לזכרו
אושרי נפל בהיתקלות עם מחבלים ב־28.8.97 באסון הסלוקי, בו נשרפו למוות חמישה לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני. לוחמי הכוח נחלקו לשלוש עמדות, וכשזיהו שתי חוליות מחבלים הם פתחו באש והרגו אותם.
כוח מסוקים הוזנק לסייע והוסיף ירי מהאוויר, לכיוון אזור שהיה מכוסה בצמחייה יבשה. עם פגיעת הפגזים ניצתה אש כבדה, שהתפשטה במהירות לכיוון כוח הלוחמים — והם נלכדו בשטח.
"השטח התלקח, ואושרי נלכד עם ארבעה לוחמים. הוא תמיד היה מלא שמחת חיים, קונדסון. העולם היה יכול להיות הרבה יותר שמח ומצחיק עם אושרי. הוא היה מלא כריזמה ואין אחד שלא נשבה בקסמו", אומר אוהד אלבז, חבר הילדות שלו שירוץ לזכרו. "אושרי ואני למדנו יחד. נסענו כל בוקר וצהריים בהסעות לבית הספר. אושרי למד שכבה מתחתיי, אבל נרקמה בינינו חברות מיוחדת".
יחד עם אלבז ירוץ גם בנו, פלג בן ה־15, לזכרו של אבי יזדי, קרוב משפחה שנרצח בפיגוע באולמי ארמון דוד בחדרה ב־2002. "מאז החל המיזם, זו שנה שלישית שאני מארגן את הריצה בחדרה", אומר אלבז. בשנה הראשונה הגיעו 67 רצים, בשנה שעברה הגיעו 156 רצים, והשנה ירוצו כ־200 איש לזכרם של נופלי העיר".
"דודה שלי תמיד הייתה נוכחת"
יהודית חמדה כהן מגורי הייתה רק בת 15 וחצי במותה. היא נהרגה בשנת 1947 על ידי הבריטים והוכרה כחללת צה"ל הצעירה ביותר. אילן כהן־מגורי, אחיינה, ירוץ לזכרה
אילן, כבד ראייה בן 62, ישתתף במרוץ עם קבוצת רצים מעמותת "אתגרים" הפועלת למען אנשים עם מוגבלות. "יהודית הייתה הצעירה מבין חמישה ילדים במשפחת כהן־מגורי. היא קיבלה חינוך טוב ואפילו התקבלה לגימנסיה עם מלגת לימודים. היא התחברה לפעילות הציונית נגד הבריטים והצטרפה ללח"י, למורת רוחם של הוריה, סבא וסבתא שלי מצד אבא. לכן, כשיצאה לפעילות מבצעית היא סיפרה להורים שהיא נוסעת לאשדות יעקב, לעבוד בחקלאות, כשלמעשה נסעה לרעננה עם קבוצת צעירים להתאמן בנשק מטעם הלח"י. הבריטים צרו עליהם, הם ניסו להימלט וריססו אותם. היא נורתה ב־11.11.1947, כמה ימים לפני כ"ט בנובמבר".
אילן אמנם לא הכיר את יהודית חמדה, אך תמונתה הגדולה התנוססה תמיד בסלון בית סבו וסבתו. "דודה שלי תמיד הייתה נוכחת. תמיד ידענו שהייתה עוד ילדה במשפחה שנתנה את נפשה למען המדינה. אבא שלי היה אחיה הגדול. כל המשפחה הייתה רוויזיוניסטית, אך רובם היו קשורים לאצ"ל. ההורים ידעו שהלח"י קיצוניים יותר ולכן חששו לה, והיא ניסתה להרגיע אותם שהיא בסך הכל הולכת עם חברות. לאורך השנים הם התגאו בה מאוד. לקח הרבה זמן עד שסבתא שלי הוכרזה כאם שכולה, כי בתחילה המדינה לא הכירה במי שנפל לפני 1948".
אילן נעזר בטוסטי, כלבת נחייה שמלווה אותו כבר שנתיים, וכחבר בעמותת "אתגרים" זו השנה השנייה שירוץ במיזם. "כשהמדריך הציע לנו לרוץ, כולנו הסכמנו כאיש אחד. כל משתתף סיפר לזכרו של מי הוא ירוץ. השם יודפס על החולצה ויתנוסס על החזה בגאווה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לזכור".
"זה כאב שלא עובר"
טוראי איתן נאוה נפל במלחמת ששת הימים בקרב על גבעת התחמושת כשרץ חשוף כדי להגן על חבריו ולאפשר להם להמשיך להתקדם בתעלה. אחותו רינה ובנו דורון, שהתייתם כשהיה בן תשעה חודשים בלבד - ירוצו לזכרו
"הייתי בת 17 כשפרצה מלחמת ששת הימים", מספרת רינה סלע. "שלושת האחים הגדולים שלי ושל אחותי התאומה גויסו. איתן היה בחור משכמו ומעלה, חרוץ, שאפתן ונועז. היה ברור שאם הוא ילך לקרב הוא ייתן הכל".
את רגע ההודעה על מותו רינה לא תשכח לעולם. "זה היה היום השני של המלחמה. נציג המשק, מזכיר הפנים, דפק בדלת - וזהו, נגמרה המשפחה. זאת טראומה נוראית להורים. היה להם קשה להתאושש. גם אני, 52 שנים אחרי, כל יום זה מעיק עליי ומעציב אותי. חסרונו של איתן זה בור ענק שאי־אפשר להבין. מבין האחים היינו שנינו נורא קרובים, נורא אהבנו אחד את השני. אולי משום כך הוא גם כל כך חסר לי".
"יש לו נכדים שאני כמו הסבתא שלהם. אנחנו כל כך דומים, אחי ואני. זה כאב שלא עובר. אני חשה את זה כל יום ועם הגיל זה כנראה מקצין. מבין שלושת נכדיו, שניים שירתו בצנחנים. הם קיבלו את הכומתה בגבעת התחמושת, במקום שבו סבא שלהם נהרג. אני כל הזמן חושבת מה היה אם איתן היה היום בחיים. איך היה מתקדם, כמה היה רווה נחת מהנכדים. מה היה אומר אם היה רואה שאנחנו רוכבים על אופניים ורצים לזכרו. אני חושבת שהוא היה שמח לראות שאנחנו עושים משהו חי, שאנחנו רוכבים סביב המולדת לכיוון אתר ההנצחה, מול הנופים והשטחים החקלאיים שכל כך אהב".
להרשמה למירוץ
צילומים: צילום: יאיר שגיא, הרצל יוסף, גיל נחושתן
לפנייה לכתב/ת 
