"כשרז נהרג, ידעתי שהוא היה רוצה שנתרום את איבריו"

מירי סיכמה עם קלמן, אביו של רז, שבבוקר הם יתקשרו אליו. בבוקר קלמן שוחח עם רז וסיפר שאימא דואגת. רז הבטיח שירגיע אותה ויתקשר מיד כשישוב ממטווח.

אבל רז כבר לא התקשר. ביום שני, כ"ז חשוון תשנ"ט, 16 בנובמבר 1998, בהיותו בן 19, יצא רז עם חבריו לצוות מהמוצב בתל-קבעה בלבנון. בנקודה סמוכה מאד ליציאה מן המוצב, הפעילו מחבלים מטען צד וכל אנשי הכוח נפגעו.

נהרג בגיל 19. רז פרומוביץ ז"ל

"הוא נראה ישן. שלם. רק שטף דם אחד לצד הפנים"

במהלך האירוע שניים מחבריו של רז, נחום אלה מירושלים ויוסי בן מוחה מקרית ים, נהרגו. רז נשאר שלם ללא פגיעה חיצונית, שכוב על הקרקע. המחלצים חשבו שהוא מבוהל מהאירוע, ורק כשהחלו לפנות אותו הבינו שהוא פצוע והטיסו אותו לרמב"ם.

באותו בוקר נסעו מירי וקלמן לתל אביב לבית העלמין לאזכרה של הדוד. כשהטלפון מדקלה הבת הבכורה לא פסק, השיבה מירי מבלי להקשיב. "אמרתי לך שאני באזכרה", אמרה וניתקה.

באחת הפעמים שמעה מירי את דקלה צועקת 'אימא זה חשוב', אבל גם הפעם ניתקה. רק כאשר הצלצולים לא פסקו, שאלה: "את לא זוכרת שאנחנו באזכרה? למה את מפריעה", תוך דקות הם היו כבר בדרך לרמב"ם.

"כשהגענו אמרו לנו שרז נפצע", מירי נזכרת, "הוכנסנו לחדר בו נמצא רז. הוא נראה ישן. שלם. רק שטף דם אחד לצד הפנים. לא חשבנו על משהו קיצוני, על סוף. לא הייתה סיבה לחשוב ככה. לאחר מכן הוכנסנו לחדר בו ישב רופא שאמר לנו שהוא מצטער. רק אז הבנו שזה הסוף. זמן קצר לאחר מכן נכנסה אסתי כץ מתאמת ההשתלות, שהציעה לנו לתרום איברים".

מירי מיד אמרה "כן", בלי לשאול אפילו את קלמן. זה היה ברור שזה מה שצריך לעשות. לא הייתה שאלה בכלל. גם קלמן חשב כמוה.

רז לא נפטר באבחנה של מוות מוחי, אלא בגלל שלבו פסק לפעום. ולכן כל דקה הייתה קריטית. הוא נלקח במהירות לחדר ניתוח, ושם פרופ' אהרון הופמן הנציל את כליותיו.

מאז מירי מחתימה את כל קרובי המשפחה, וכל הצעירים שמגיעים לגיל המתאים על כרטיס אדי. זו דרך חיים מבחינתה.

צפו בהוריו של רז, מירי וקלמן מסבירים על המהלך:

לחתימה על כרטיס אדי

לפני מותו, רז כתב כי דרכו בחיים היא לעזור לאנשים בחיים:

"יש הרבה יער לפני שמגלים את הייעוד האמיתי. אני חושב שלמרות גילי הצעיר (18) הגעתי להכרה בייעודי האמיתי. אולי זה חלק מהאירועים המטעים, אבל אני חושב שבאמת מצאתי את הייעוד. אולי זה יישמע יהיר, אבל אני חושב שייעודי הוא לשמח אנשים, לגרום להם אושר בדרכים שונות. אני גורם לאנשים להסתכל בתוך עצמם ולגלות את עצמם מחדש. מחזיר להם את החיוך לפנים, את שמחת החיים. אני מחזיר להם את האהבה העצמית ואת ההכרה בחשיבות הפנימית והחיצונית שלהם..."

בדרך מרמב"ם הביתה עם עודד, אחיו הצעיר של רז ועם דקלה אחותו הבכורה, החליטו ההורים שהם ממשיכים בחיים. מירי מיד נתנה הוראות הפעלה כיצד לנהוג. הקשר הזוגי היה ונשאר חזק עד היום בתוספת מנה גדושה של הומור שחור, גם עם הנכדים. הכל פתוח. "אצלנו בית בריא", הם אומרים.

"שעות אפורות

שעות מאוד עמוקות

שוכב במיטה הענקית

מביט אל השמש הנצחית

הזמן עובר במקום חסר בהירות

מצד שני הוא עוזב במהירות... "

צפו בביצוע השיר: 

השיר שכתב רז ויושמע במיזם "אלה האחים שלי", ישודר מחר (ד')  בגלי צה"ל בשעה 14

בתם השבעה כשמירי נגשה למכולת השכונתית, פגשה אותה אתי, שבנה למד עם רז ביסודי, חיבקה אותה וסיפרה שגם אצלם קרה אסון. שאוריאל פרץ האחיין שלה נהרג בלבנון. מאז, אליעזר אביו של אוריאל (ובעלה של מרים פרץ) היה מגיע לכל האזכרות של רז, ומירי וקלמן מגיעים עד היום לאזכרות של אוריאל.

ערב פסח ראשון אחרי האסון... שעת צהריים מאוחרת, הכל שקט בבית משפחת פרומוביץ, ופתאם צלצול טלפון מפר את הדממה. מירי מרימה את השפופרת, ועל הקו קולו של גבר. "היי מירי זה גבי". "איזה גבי" שאלה מירי. "גבי אשכנזי, התקשרתי לאחל לכם שתעברו את החג בקלות".

אשכנזי היה אז אלוף פיקוד הצפון וכל השנים לאחר מכן נהג להתקשר בחגים. גבי, מדגישה מירי, מתקשר בעצמו, ללא תיווכי מזכירות. גם לחתונה של עודד הבן הצעיר, לפני שנים אחדות, גבי הגיע.

רז בשנות התבגרותו

בגן חובה סירב רז ללמוד את האותיות, במסגרת ההכנה לבית הספר. הגננת אמרה למירי האם, שהוא לא כמו אחותו הגדולה, שאין כלום בילד... מירי השיבה שאין צורך להשוות אותו לאחותו. והנה בחנוכה בכיתה א', רז כבר קרא כל יום את עיתון הארץ...

בכל שנת לימודים בסמסטר הראשון, ציוני התעודה לכל אורכה היו מקסימום 60. לאחר אסיפות ההורים רז היה אומר להוריו: "אבל יש לי פוטנציאל"... ובסמסטר השני הציונים נסקו והגיעו ל-90. כשרז היה נשאל למה, הוא היה עונה שהוא לומד בדיוק בזמן שצריך, לקראת הציונים הסופיים.

כשהתחילו הבגרויות, אמר פתאום שהוא רוצה לעשות היסטוריה חמש יחידות. "מי עושה 5 יחידות היסטוריה"?, שאלו הוריו והוא בשלו. "אני רוצה ללמוד על תהליכים", הוא ענה.

למה דווקא גולני?

סיפור חיי המשפחה התחיל בצבא. מירי וקלמן פרומוביץ הכירו בצבא, בגדוד 75 בחטיבה 7. "קלמן התחיל איתי ואני קצת נפנפתי אותו. אבל כבר אז אמר שאני אהיה אשתו", מספרת מירי ושניהם נזכרים באירוע בחיוך.

דקלה, אחותו הבכורה של רז, שירתה בגולני בתפקיד עוזרת קצין אג"ם, כאשר המח"ט שלה היה ארז גרשטיין שנפל בלבנון, ולאחר מכן גדי אייזנקוט.

רז התרגש מאוד מהעשייה של אחותו ומההוויה שספג בעת ביקוריהם של חיילי היחידה בביתם. היה ברור לו שרוצה להיות לוחם בגולני ולשם שאף, ולשם התקבל. רז אהב את השירות בגולני ולא התלונן מעולם על קושי או בעיות למרות שסבל משברי מאמץ. הוא אף שאף לצאת לקורס קצינים.

הפגישה שלי מירי וקלמן

הפגישה עם הוריו של רז התקיימה כאשר ברקע היו אזעקות רצופות של צבע אדום ומטחים בדרום ובשפלה. הפרומוביצים מחוברים לכל האפליקציות האפשריות המעדכנות ומדווחות על אזעקות לפי האזורים. והנה הטלפון מצלצל. על הקו אתי ויהודה יבלקוביץ, גם הם שכלו בן, רק מעדכנים שאצלם ברחובות הכל בסדר.

אתי ויהודה יבלקוביץ. שותפות גורל(צילום: האלבום המשפחתי)

מהיכן אתם מכירים שאלתי? אתם יודעים שהוא תורם האיברים הראשון של המרכז להשתלות, מאז שנכנסתי לתפקידי לפני 21 שנים.

אלון יבלקוביץ, החל לעבוד בשירות הביטחון הכללי בשנת 1997 בתפקיד רכז סיוע מבצעי במרחב ירושלים, יהודה ושומרון. הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, במהלך פעילות מבצעית באזור חברון ונפטר מפצעיו ביום כ"ד כסלו תשנ"ח, 23 דצמבר 1997 בהיותו בן 22.

אלון יבלקוביץ ז"ל

שני זוגות ההורים, הכירו בקבוצת התמיכה להורים שכולים של משרד הביטחון ונרקם ביניהם קשר חזק, קשר משפחתי. הם יוצאים יחד לחופשות לסופי שבוע, וגם אכפתיות ודואגות זו לזו. 

הם ההורים שאיבדו את היקר להם מכל, שערבות הדדית זורמת בעורקיהם, שתרומת איברים זה עניין מובן מאליו עבורם, שממשיכות לחיות כשהאובדן הוא חלק מחייהם, הן המשפחות היפות של ארץ ישראל.

ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"