אל תגידו לי שבגיל 35 מפסיקים להזדקק לאבא

מיכל דיין טלקר

הייתם פעם בהלוויה צבאית? רובכם ראיתם בטלוויזיה.

המון אנשים. דממה. יריות.

בכי מתפרץ וילדה בת 4 עומדת בצד. היא לא מבינה כלום.

ילדים וילדות לא מבינים את המוות.

הם לא מבינים על מה אתם מקשקשים בנאומים שלכם.

הם לא צריכים לשמוע איך אבא שלהם התפוצץ בטנק.

הם ילדים.

לא מעניין אותם אבא גיבור.

לא מעניין אותם מה הוא עשה בצבא.

מעניין אותם מי יילמד אותם לרכב על אופניים.

מי ייקח אותם לטיול מחנאות.

אל תגישו לנו כוס מים ותפסיקו להגיד לנו "תהיו חזקים בשביל אימא".

אל תדאגו, מגיל 4 למדנו לשתוק ולעולם לא לבכות.

גדלנו כשמפמפמים לנו להיות חזקים כמו שאבא היה. ככה זה לגדול כיתומת צה"ל.

יש לנו צבא חזק. מדינה חזקה. חיילים חזקים ואת כל התיק הזה מפילים עלינו, היתומים.

אז באמת לא בכינו.

עד שנולד לנו ילד משלנו, והוא הגיע לגיל בן 4.

ואז בכינו, אוהו כמה בכינו, לא הפסקנו לבכות.

כי אז הבנו.

הבנו מה אבא שלנו הקריב, את מי הוא השאיר בבית, על מה הוא נלחם.

ויתומים בוכים גם כשהילד לובש מדים. פתאום הכל עולה להם.

מדים.

צבא.

אבא.

חוזרים להם הסיוטים של הטנק הבוער והוא בתוכו.

מה חשבתם, שאין לנו סיוטים?

שאנחנו לא מרגישים אותו על בשרנו?

בכינו כשהגענו לצמתי דרכים ולא ידענו לאן לפנות. היינו לבד

זה לא קרה בגיל 5. זה יקרה בגיל 45.

אל תגידו לנו שבגיל 45 מפסיקים להזדקק לאבא.

האם אב שמאבד את בתו שוכח אותה בגיל מסוים?

אז למה מצפים מיתומה לשכוח את אביה?

אין תוקף ליתמות.

מותר לנו לשבור את הכלים.

יכלו להיות לנו חיים אחרים. איתו.

אבל הוא בחר שלכם יהיו חיים עם אבא שלכם.

אבא שלי, רס"ב כלימו דיין, נפל ב-24 בפברואר 1985 כשהייתי בת 4. לפי "חוק חיילים שנספו במערכה" יתום צה"ל מעל גיל 21 לא מוכר כמשפחה שכולה וכקרבה ראשונה לחלל. מי שמוגדר כקרבה ראשונה לכל החיים הם רק ההורים והאלמנה. זה חוק שחוקק ב-1950 ושולל מיתומי המדינה את זכויותיהם על פי חוק רק כי הגיעו לגיל מסוים.

• מיכל דיין טלקר היא מנהלת קהילת "החיים כדרך / יתומי צה"ל" ודף הפייסבוק "יתום צה"ל לא פג תוקף "