נבחרת הנשים הראשונה של ישראל תגיע לבית הנשיא
ראובן ריבלין יעניק ביום שני אותות הוקרה לשחקניות הנבחרת, רובן מעל גיל 90, שייצגו את המדינה באליפות אירופה ב-1950
קצת היסטוריה. נבחרת הנשים התקשתה לפני 69 שנה להתארגן לאליפות אירופה ההיא. היה זה בשלהי מלחמת השחרור, הפעילות בספורט הישראלי הייתה מאולתרת ונרשמה התלבטות רבה אם לשגר את הנבחרת לאירוע ספורטיבי גדול כל-כך.
כבר אז חשב הכדורסל הישראלי שאם ברצונו להשתלב בפעילות בינלאומית באירופה עליו להגיע לאליפות יוקרתית. זו הייתה הופעת בכורה של נבחרת כדורסל כלשהי (גברים או נשים) בזירת הכדורסל האירופי וגם הטיסה הראשונה באל-על של משלחת ייצוגית רשמית של מדינת ישראל.
הכנת הנבחרת בארץ לא הייתה אידיאלית, מבחינת מחסור בכמות האימונים, תרגול מיומנויות, תיאום קבוצתי ועוד. חלק מהספורטאיות שהצטרפו לנבחרת לא שיחקו כלל כדורסל, אלא הצטיינו בעיקר בענפי האתלטיקה (שיאניות ישראל), הטניס (אלופות ומחזיקות גביע), ההתעמלות והשחייה.
לקראת הנסיעה להונגריה ניסו לגבש אותן כנבחרת ייצוגית בכדורסל בקיום מחנה אימונים בודד בן יומיים בירושלים. הנבחרת הורכבה מ-16 שחקניות ושני מאמנים. עשר מהשחקניות היו משויכות לאגודת 'הפועל' ושש ל'מכבי'. המאמן הראשי, אהרן אומשויף-עמישב, היה מטעם הפועל ועוזרו, ברוך שפרלינג, מטעם מכבי. במהלך המשחקים היו צריכים בהחלטותיהם לרצות את שחקניות הפועל ומכבי בזמני דקות משחק, כך שההחלטות לא היו רק מקצועיות.
ליגת הכדורסל לנשים הוקמה רק ב-1958 ובתחילת שנות ה-50 עדיין לא היה שיתוף פעולה בין מרכזי "מכבי' ו'הפועל'. אם כי בעיתוני התקופה מופיעות ידיעות רבות על מגעים לחתימת הסכם לשיתוף פעולה בין המרכזים, הסכם שנחתם בסופו של דבר כונה "הסכם הפיפטי-פיפטי", כלומר שבכל נבחרות ישראל יהיו חצי מהספורטאים מ'מכבי' וחצי מ'הפועל'.
התומכים בנסיעת נבחרת הנשים טענו שלמרות הכנה לא מקצועית הושגו כמה ממטרות הנסיעה: רכישת ניסיון ונוכחות בזירה הבינלאומית, יציבות, תיאום ושיתוף פעולה קבוצתי, כמו גם התרגלות למעמד התחרותי, לצופים ולאולם. הנבחרת שלנו הצליחה לנצח את הולנד ולסיים את אליפות אירופה במקום ה-11 מתוך 12.
"אם לא נעשה את זה בעצמנו זה לא יקרה"
יוזמת האירוע היא שחקנית ומאמנת העבר הדגולה ענת דרייגור (59) שמחזיקה בתואר דוקטור לפילוסופיה לאות כבוד על פעילותה לקידום כדורסל הנשים בישראל והקימה היכל תהילה לכדורסל הנשים בישראל. "איך לא חשבו על זה קודם?", משתפת דרייגור וממשיכה: "זה מה ששאלתי את עצמי, כשהתבשל אצלי הרעיון עבור שחקניות, מאמנות (ומאמנים) ולכל הנשים היקרות שקשורות לענף הספורט האהוב עליי".
ואיך עושים את זה?
"בחרתי להקים את המפעל החשוב הזה ללא תמיכה מהממסד, ובהמשך בעזרתן של כדורסלניות עבר נהדרות שהכרתי בדרך, שושי דמבינסקי ונירה קניון ארבוב,
פשוט כי הבנתי שאם לא נעשה את זה בעצמנו, זה לא יקרה".
עם כל הקשיים, יש עתיד?
"משפחת כדורסל הנשים היא משפחה שהולכת וגדלה וחשוב לנו מאוד ששחקניות העתיד יכירו את שחקניות ההווה ויוקירו את שחקניות העבר".
תסבירי.
"למידה חינוכית תוך הפנמת ערכים כמו מצוינות, מנהיגות, עבודת צוות, התמדה, לדעת לנצח ולהפסיד, אחריות אישית, ועוד".
ובפועל איך עושים את זה?
"העבודה לא קלה, וכרוכה באיתור, אימות, עריכה ונבירה בארכיונים, חיפוש חומרים במאגרים ובספריות ביתיות, אבל המפגשים האישיים שהמיזם הזה מזמן לנו, עם נשים גדולות (גם גבוהות, אבל בעיקר עם שיעור קומה) והסיפורים שאנחנו שומעות, מרתקים ומרגשים עד כדי כך שיש לנו הרצון לשתף את כולם".
זאת אומרת שזאת עבודה עבור הדורות הבאים.
"את כל הידע, התמונות, הכתבות, החוויות והסרטונים שנצברו אצל כל הנשים הללו אנחנו מעלות לאתר להיכל התהילה, ובכך מתעדות ומנציחות עבר ספורטיבי עשיר הישגים הראויים להערכה והוקרה, מאפשרות בית לכל שחקניות הכדורסל בישראל ששיחקו בנבחרות ישראל ובליגה הראשונה בזמנן".
אורה נודל, מהנבחרת ההיא, אמרה: "אני מאוד מתרגשת מהמעמד. בקיבוץ ממנו אני באה, עין חרוד איחוד, אמרו לי שכדאי שאקנה בגדים חדשים לאירוע וזה מה שעשיתי. ישנה התרגשות לפגוש את בנות הנבחרת אותן לא ראיתי מאז האליפות. יחד עם זאת הכי מרגש אותי שהנכד שלי בן ה-26 שהוא כנר מפורסם ביטל את כל ההופעות שלו כדי להגיע במיוחד לארץ מארה"ב להסיע אותי ואת החברות שלי לטקס. אני מקווה שתהיה לו הזדמנות שם לנגן את אחת היצירות שלו".
כדורסלניות הנבחרת ההיא: תמר מטל שומכר, צילה אופנטיר אופיר ז"ל, טובה בורנשטיין, רעייה ברונשטיין, יהודית שמבן, דבורה רוף קמינר, מילכה שוורץ עמישב, ציונה גלעדי, מיה קרפ רשף, אורה נודל, נירה דורון אשל, דליה הפנר ז"ל, אביבה זילברשטיין ז"ל, אהובה פלטוס ז"ל, לאה דטוצ'ניק ז"ל ואמירה הדרה ז"ל.
לפנייה לכתב/ת 
