מרים פרץ: "חרדי, דתי, חילוני וערבי נהרגו השבוע - כולם ישראלים"
כלת פרס ישראל ששכלה שני בנים, קוראת בערב יום הזיכרון לאחדות: "היום הזה הוא בשביל שעם ישראל ידע את מחיר הקיום. על מה אנחנו מבזבים את חיינו? על מריבות שטותיות". בריאיון לאולפן ynet לא שללה אפשרות שתרוץ לנשיאות, וסיפרה על המעבר הקשה ליום העצמאות: "מבקשת מהילדים רשות לחגוג"
מרים פרץ, כלת פרס ישראל על מפעל חיים ששכלה את בניה סגן אוריאל פרץ ורב-סרן אלירז פרץ ז"ל, סיפרה הבוקר (יום ג') לאולפן ynet על הקושי הכבד שלה במעבר המהיר בין "החורבן" של יום הזיכרון לבין ה"קדימה לחגוג" ביום העצמאות - ושבה והעבירה מסר של אחדות. "יום הזיכרון הוא לא בשביל ההורים השכולים בלבד, הוא בשביל עם ישראל. ידע העם הזה את המחיר של הקיום. ועל מה אנחנו מבזבזים את חיינו? על כל מיני מריבות שטותיות". היא נשאלה שוב על האפשרות שתרוץ לנשיאות, וענתה: "משאירה את הדלת פתוחה".
בטקס הענקת הפרסים לזוכים בפרסי ישראל בשנה שעברה, הייתה זו פרץ שנשאה דברים בשמם - בנאום שזכה להדים רבים. "איבדתי את הפרטיות שלי", סיפרה. "לא רציתי שיכירו אותי, הייתי מעדיפה את החיים שהיו לי לפני, אבל נגזר עליי מה שנגזר ובחרתי דרך וביטאתי אותה במילים. הדרך הזאת היא כולה דרך של אהבת הארץ למרות המחיר הנורא ששילמתי, הדרך הזאת היא דרך של אהבת אדם באשר הוא והדרך הזאת היא דרך של נתינה ועשייה למען הארץ הזאת והיא נגעה באנשים".
פרץ התייחסה בריאיון להסלמה האחרונה בדרום, שגבתה את חייהם של ארבעה ישראלים. "שים לב למחיר", אמרה. "ארבעה נהרגו. אחד דוס, אחד דתי, אחד חילוני, אחד ערבי. ישראלים, אין הבדל. אין הבדל".
היא נשאלה גם על מערכת הבחירות האחרונה, רוויית היצרים וההאשמות בין המתמודדים השונים, והביעה על כך צער. "כאב לי לשמוע פגיעות, לומר על רמטכ"ל צבא ישראל, משהו על הנפש שלו, אדם שחירף את נפשו. לומר על ראש ממשלה בוגד, לומר אמירות שאין להן מקום בשיח, אין להן. כאב לי".
-את יודעת אולי איך מאחים את הקרע בחברה בישראל?
"קודם כל כל אחד במקום שלו, כל אדם שיתחיל בחלקה הקטנה שלו, במשפחה שלו. הרי בבית יש לי ברוך השם ילדים והם שונים, יש לי אחד עם כיפה ויש לי אחד בלי כיפה, יש לי אחת עם כיסוי ראש מלא, אחת עם מעט. אני כאמא מכילה את כל ילדיי. אם נרגיש שזה הבית שלנו, אם ניתן תחושת שייכות וגאווה לבית הזה, אני מאמינה שאנחנו נוכל לקבל אחד את רעהו".
-אפשר לומר שיום הזכרון הוא היום בשנה שהכי קשה לך?
"הכי קשה לי זה המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, זאת אומרת ביום רביעי בערב אני לא יכולה, המעבר הזה הוא נורא, המעבר בין החורבן, בין הכאב לבין 'יאללה קדימה לחגוג'. בסיום יום הזיכרון, אני מגיפה את התריסים, נועלת את הדלת, ועכשיו אני רוצה את השקט. אני רוצה להיות עם הכאב שלי, כי יום הזיכרון הוא לא בשביל ההורים השכולים בלבד, הוא בשביל עם ישראל. ידע העם הזה את המחיר של הקיום ועל מה אנחנו מבזבזים את חיינו? על כל מיני מריבות שטותיות. אבל ביום למחרת, ביום העצמאות, בשבע בבוקר אני קמה הולכת להר הרצל, מורידה את כל הפרחים מההר, מהקברים, מסדרת, יושבת באופן פרטי עם הילדים שלי, כי יום הזיכרון זה לא פרטי, זה יום לאומי. אני מצליחה לשבת עם הילדים שלי, מדברת איתם ומבקשת מהם רשות לצאת לחגוג".
"אני מציעה שנרים דגל אחד, שאני אראה אותו ביום הזכרון, הדגל הזה קוראים לו הרעות, ואם הלב שלך פתוח לאהבה הוא יראה את הטוב".
-את עומדת מול אנשים ומדברת על אופטימיות, מאיפה את שואבת את הכוחות?
"קודם כל אני אדם מאמין, ואני מאמינה שהחיים והמוות הם לא בידיים שלי. אני קיבלתי את הילדים, והענקתי להם מה שאני יכולה, אז כוח יש לכולנו, זה עניין של בחירה שלנו. נכים, אנחנו נכים. כל המשפחות השכולות נכות. אבל את אחוז הנכות אנחנו קובעים כל יום - וביום הזיכרון האחוז הזה גבוה מאוד".
-שאלו אותך בעבר על האפשרות להתמודד לנשיאות, זה על הפרק מבחינתך?
"אני קודם כל לא מבינה מי המציא את כל הדברים האלה, אבל אני לימדתי את הילדים שלי תמיד להשאיר דלת פתוחה לחיים. מי האמין שאני, בת המעברה, הבת להורים שלא יודעים לקרוא ולכתוב, מילה הם לא ידעו בעברית חוץ מירושלים. אני הילדה שלהם תקבל פרס ישראל? כל דבר יכול לקרות. אני אדם מאמין, משאירה את הדלת פתוחה, איפה שאלוקים ירצה לראות אותי אני אהיה שם".
לפנייה לכתב/ת 
