אני אחות קטנה בת 32 לאח גדול בן 20

22 שנה ואני עוד מחכה שתיכנס בדלת. שתדע שעם הדובי שהבאת לי מלונדון משחקות עכשיו הבנות שלי. לזכר ניר שרייבמן שנפל באסון המסוקים

טל שרייבמן פולקפורסם: 08.05.19 , 09:30

ניר וטל שרייבמן

הבית שופץ פעמיים ואני עדיין מחכה. חדר כבר אין לך, וגם אם היה, הוא לא היה מתאים כי אתה הרי כבר בן 42, בטח נשוי עם ילדים. 22 שנה חלפו אבל אני עדיין מחכה שתיכנס בדלת, עם המדים הבלויים, ריח הגריז והאבק, גבורה ופחד שאפף אותך ואת השירות בלבנון.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אני אחבק חזק ולא ארפה, כמו שמחבקים בסרטים, ויהיה לנו כל כך הרבה דברים להשלים - בכל זאת עברו חיים שלמים - סיימתי לימודים, שירתי בצבא, תואר ראשון, שני, חתונה ושתי בנות. פספסת לא מעט. ומה קרה איתך?

אני אראה לך שאני שומרת את בקבוק הבושם פולו ספורט שלך, מנסה לנצור את הריח שהפצת. אני אראה לך שגם הדובי שהבאת לי מהטיול שלך בלונדון עבר לבנות שלי שמשחקות בו באהבה. הן צוחקות ואני בפנים בוכה. מתגעגעת לאח הגדול שלי, שהערצתי כל כך.

22 חלפו מאז אותו ליל שלישי גשום וסוער שבו אחי ניר עלה לטיסה ממנה לא שב.

מי שהיה בוגר מספיק ב-4 בפברואר 1997 זוכר את אסון המסוקים, וצמד המילים הזה תמיד יעביר צמרמורת בגופו. 73 חיילים - בנים של, נכדים של, בעלים, אבות ואחים של - היו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון כששני מסוקי היסעור שבהם טסו התנגשו מעל שאר ישוב.

אני זוכרת כל רגע בערב ההוא. איך קטעו את התוכנית ''רמת אביב ג''', איך מדינה שלמה הייתה דרוכה וחיכתה לדעת מי הנופלים. אני חושבת על ניר יום יום, עם חיוך ודמעה, נאחזת חזק בזיכרונות השחוקים והעייפים, אלה שלא מתחדשים אלא רק מתבלים והופכים מזיכרונות חיים לסיפורים - בעיקר מצחיקים, כי זה מי שניר היה.

תמיד עם חיוך שלא נגמר, אנרגיות גבוהות, קליל, כריזמטי.

אני אוהבת לספר עליך, ניר, לשתף אנשים בזיכרונות של דברים שעשינו, בשטויות שלנו, בזה שהיית אומר לי לחפש אותך בחדר השני כשרצית זמן איכות עם החברה או שהיית ממציא לי תפקידים כששיחקת עם חברים כדי שארגיש חלק. בנקאית במונופול זה תפקיד מאוד חשוב לילדה בת 7.

לימדת אותי להעריך ולאהוב ספורט ורגאיי, הכרת לי להקות מעולות, ובעיקר הדבקת אותי באופטימיות, בלמצוא את ההנאה בדברים גם אם נראה שהיא לא קיימת, להעריך כל רגע שקיבלנו ולמצותו עד תום. החיים שבריריים ויכולים להיגמר ברגע.

לפני שלוש שנים נפגשנו כמה אחים שכולים והקמנו את ''האחים שלנו'' - מפגשי זיכרון ייחודיים בסמיכות ליום הזיכרון שמאפשרים לאחים ואחיות לספר את הסיפור הייחודי שלנו על חברות ואחווה, על חוויות וחלומות המשותפים, על רגעי שטות והומור, על ההתמודדות בתוך המשפחה, ועל החיים עם התואר "אח שכול". במפגשים האלה אתם, האחים שלנו, בעיקר חיים.

22 שנה אחרי, אני עדיין מחכה שניר ייכנס בדלת. אחות קטנה בת 32 לאח גדול בן 20.