האסטרטגיה של מילווקי ויוסטון, היוהרה של הסלטיקס / טור
הסדרות צמודות, הכוכבים זורחים והמאצ'-אפים לוהטים, אבל מעל הכל חצאי הגמר האיזוריים מספקים לנו הצצה מרתקת אל אופן בניית הקבוצות הגדולות בליגה הטובה בעולם. אורן רוזנשטיין בטור מיוחד
במפגשים האלה יש בעצם שני סוגי קבוצות: גולדן סטייט והקבוצות שנבנו בצלמה – יוסטון ובוסטון, ומנגד מילווקי, שנבנתה סביב הכוכב שלה ומתוך מחשבה איך היא עושה את שלה בצורה הטובה ביותר ושהיריבות יתאימו את עצמן, לא להיפך.
בוסטון היא כרגע זאת שנכשלת, ויש לכך סיבות שלא תלויות בה וכאלה שכן. היא לא אשמה בכך שאין לה כוכב על כמו יאניס או דוראנט, שהם כיום שני שחקני הכדורסל הטובים בעולם (כן, אני זוכר שלברון קיים). זה עניין של מזל, צירוף מקרים, דברים שלא בהכרח תלויים בך. היא גם לא אשמה בכך שמי שאמור היה להיות הכוכב הגדול שלה, גורדון היווארד, חזר מהפציעה אדם אחר, שלא מצליח לעשות סל מבחוץ או מבפנים. מעבר לחוסר המזל בפציעה יש כאן חוסר מזל בקאמבק, שהרי פול ג'ורג' חזר טוב משהיה לפני הפציעה. היא גם לא אשמה שמרכוס סמארט, סוג של לב הגנתי, לא בכושר של השנה שעברה וזה מדלל את הסגל ומוריד את האינטנסיביות בשני צידי המגרש.
אז במה הסלטיקס כן אשמים? ביוהרה. הם בנו סגל שכולו נועד לסדרת גמר מול גולדן סטייט, אבל שכחו שבדרך צריך לעבור עוד קבוצות שלא משחקות סמול בול, יש להן גבוהים אמיתיים ובלי לקחת מולן ריבאונד העונה תתקצר. לבוסטון יש כרגע גבוה נורמלי אחד: אל הורפורד. זה נראה כאילו ההנחה הייתה שהוא יצטרך לשמור על דריימונד גרין בסדרת הגמר ולכך הוא מתאים, ועד אז אפשר יהיה לתמרן מול הסנטרים של המזרח. פילדלפיה ממילא משחקת עם אמביד ועם שחקנים יותר טכניים ופחות פיזיים בעמדה 4 כמו טוביאס האריס. נגד מערך כזה אפשר לייצר הגנה כשמוריס או טייטום שומרים על העמדה 4 והורפורד נלחם באמביד, גם אם הוא פחות טוב ממנו, כשגם ביינס עולה מהספסל ומתיש אותו. מאחר ששאר הסלטיקס ריבאונדרים טובים לגובה שלהם, ההנחה הייתה שהם לא ייטחנו מתחת לסל. וכך, בוסטון מרובת הנכסים, שיכלה לעשות שלל טריידים, שלפני שנים ספורות נחשבה לפלא עם כל בחירות הדראפט שהיו לה, לא הביאה עוד גבוה דומיננטי והחליטה שהעתיד שלה הוא סמול בול.
חידת הסמול בול
הבעיה עם סמול בול היא שלא כולם הבינו מה באמת גורם לקונספט הזה להיות מוצלח. תשאלו, למשל, את מכבי תל-אביב. היא עשתה עונה מדהימה עם שני הדיווידים, בלו ובלאט, ולקחה גביע יורוליג. היה ברור שמעבר ליכולת המדהימה של טייריס רייס, בלו הוא איש המפתח. רוב הפרשנים ייחסו את זה ליכולת הקליעה הפנומנלית שלו, שהגדירה מחדש את העמדה 4, אלא שכמו במקרים רבים - זה היה רק חצי מהסיפור. כמו בהצהרת בלפור, שחלקה הראשון מבטיח בית לעם היהודי אבל איש לא מזכיר את הזכויות לערבים שמבטיח חלקה השני; כמו המשפט שהורים מוכרים לרווקים, "ילד זה אושר ואהבה שכמותם לא ידעת", בלי לציין את החלק השני שהוא "ועל כל רגע של אושר כזה תשלם בעשר שעות של שיעמום, כאבי גב, חוסר שינה ודאגות"; כך גם סיפור דיוויד בלו. הקליעה הייתה חצי מהעניין. החצי השני היה היכולת שלו לשמור על שחקנים גבוהים וחזקים ממנו בהרבה ולא לאפשר להם לחגוג עליו מתחת לסל. השילוב הזה יצר את המיס-מץ' שאיפשר למכבי לחגוג התקפית, אבל כל חלק שלו בנפרד לא היה מספיק.
בואו נחשוב על גולדן סטייט שלפני דוראנט. עד אמצע הסדרה מול קליבלנד של בלאט (שוב הוא), זו הייתה קבוצה שבנויה רגיל: בוגוט באמצע כסנטר מסיבי, גרין בעמדה 4, בארנס 3, תומפסון 2 וקארי רכז. כל אחד לפי התפקיד המסורתי שלו, שתואם את ממדיו. אולם אז הועבר גרין לעמדה 5 ובוגוט הורד לספסל תמורת שחקן מהיר וקטן. פתאום נוצרה התקפה שאי אפשר לעצור. זה קרה בעיקר כי גרין עמד בחוץ, הוציא את השומר הגובה שלו החוצה, חסם לתומפסון וקארי, וכל חילוף הסתיים בסל שלהם על שומר איטי יותר. כאוס.
אבל זו רק חצי מהתמונה. החצי השני הוא היכולת של גרין לשמור על סנטרים בלי בעיה וגם לקחת להם ריבאונד. זאת אומרת שהוא מעניק לקבוצה שלו את כל היתרונות בלי ליצור שום חיסרון. אבל גרין, מה לעשות, זה מוצר מיוחד. וכדי לבנות קבוצת סמול בול שתצליח להתמודד מול גולדן סטייט, בהנחה שאתה משחק בשיטה שלה – וכלל לא בטוח שזו צריכה להיות הדרך – אתה צריך לצד כלים התקפיים מזהירים גם שחקן הגנה שהוא שובר שוויון.
יש לנו פיתרון לכל בעיה: יוסטון
יוסטון עבדה נכון כבר כמה שנים. פ.גיי טאקר וטרבור אריזה היו השומרים המיוחדים שלה, אלה שיכולים לשמור כל עמדה ולעשות חילוף על כל אחד. טאקר המדהים הוא גם אחד הבודדים בעולם שמקלקל מעט את חגיגות דוראנט. עזיבתו של אריזה הייתה מכה שאין לה תחליף, אבל שאמפרט וריברס הם שני שחקנים בגובה הנכון ועם אתלטיות טובה. ביום גדול של שניהם הם מהווים תחליף סביר (ולא שהיו ברירות רבות מדי). אבל מעבר לזה, ליוסטון יש בסגל גם את קלינט קאפלה, שמשחק הרבה כי הוא מספיק אתלטי לעשות חילופים על נמוכים, ובהתקפה הוא צריך רק לקחת ריבאונד ולעשות קרש-סל ובשביל זה הוא טוב. על הספסל יושבים ננה וקנת פאריד, כי הרוקטס הבינו שחוץ מגולדן סטייט יש עוד איזה 30 קבוצות שרצוי לנצח, ורובן לא משחקות סמול בול. כך הם ערוכים הגנתית לכל סגנון, ובהתקפה יש להם את ג'יימס הארדן, אריק גורדון וכריס פול, שזה די והותר.
לבוסטון אין שומרים כאלה. הורפורד היה הירואי במשחק הראשון בסדרה בשמירה על יאניס, אבל אחרי שהבאקס ניגבו מהשפתיים את חלב חוסר הניסיון הם חזרו להיות הם: קבוצה של סטאר עולמי, עוד אול סטאר חמוד וקטלני בהתקפה (מידלטון) ולצידם עומק בלתי נגמר של שחקנים טובים עם יד מבחוץ. כן, כולם מדברים על יאניס, אבל זו רק חצי מהתמונה. לצידו נבנה מערך של שחקנים משלימים שבנויים על היכולת ליהנות מיתרונותיו. אם יש לך חודר בכזאת רמה, אתה צריך להקיף אותו בקלעים ולדלל עבורו את הצבע. מה עושים? מביאים את לופז, שהוא קלעי השלשות עם האחוזים הגבוהים ביותר בליגה לגובה שלו (7 פיט) ואת מירוטיץ' שקולע שלשות מעולה, והם מחייבים את השומרים שלהם לצאת. שניהם, אגב, גם שומרים לא רעים. עם מידלטון ויאניס נוצר מערך שקשה לעצור, וזה מתעצם כי מהספסל עולים איליאסובה שהוא ידית, קונאטון שמתגלה כפנומן בשני צידי המגרש וגם הוא קלעי שלושת מעולה. ג'ורג' היל שהוא גניבה ענקית ושומר דגול, מנצל את ההתרכזות בכל הקלעים לעשיית סלים קלים בחדירות לצבע, ואפילו סנל יכול לתת דקות אתלטיות וטובות (וזה כשברוגדון לא משחק עוד).
לכן, התוצאה בשלושת המשחקים האחרונים הייתה זהה: בוסטון מחזיקה מעמד שלושה רבעים – ונטחנת ברביעי. כשמסתכלים על המשחקים רואים שהיה לה רק יתרון אחד קטן, היכולת של הורפורד לקלוע מבחוץ על לופז. זה כמובן לא מספיק. היתרון הזה התקזז עשרת מונים עם היכולת של יאניס, וכל גבוה שהיה לצידו יכול היה לקחת ריבאונד אחרי ריבאונד על הראש של הסלטיקס, וליאניס היה נתיב לחדור דרכו לצבע באין מפריע. וזה הכי אין מפריע שיהיה לו בכל הפלייאוף. הוא גבוה יותר מכל שחקן שהסלטיקס משתמשים בו, אתלטי יותר, ואין מאחור אף חוסם עם גוף גדול ו/או אתלטי שיעזור כמו קאפלה, אמביד, יוקיץ', קאנטר, ואפילו דוראנט. זה נראה כמו ענק נגד ילדים, ואפילו אם הוא מחטיא, הוא לוקח בקלות את הריבאונד של עצמו כי את הורפורד, השומר המקורי שלו, הוא כבר עבר בחדירה, והשאר גמדים יחסית אליו. לסלטיקס, לעומת זאת, אין אף שחקן שיכול לעשות כאלה חגיגות על מישהו מהבאקס.
ואגב: יאניס הוא גם שומר מהסוג המיוחד, שיכול לשמור על ארבע עמדות, מה שהופך גם את ההגנה של הבאקס למשהו מיוחד ומאפשר להם לעבור מהרכב גבוה לנמוך בלי חשש שייווצר חור בצבע.
אבל זו רק חצי מהתמונה. החצי השני הוא שמדובר כאן ברוח הספורט. והיא גדולה ומפתיעה יותר מכל ניתוח, נתון, סטטיסטיקה או תחזית. אז אם קראתם את כל הטור הזה והגעתם עד כאן, אל תתרגזו אם שום דבר ממה שכתבתי כבר לא יהיה תקף מחרתיים. זה בדיוק היופי בכל העניין.
לפנייה לכתב/ת 
