הדברים שאנחנו הכי אוהבים בספורט הישראלי
יכולת האלתור והמקוריות, האהדה הבלתי מתפשרת שממלאת כל אצטדיון בעולם, העניין בליגות הנמוכות והעובדה שהכל פשוט מבדר. לכבוד יום העצמאות, הנה הדברים שלמרות הכל גורמים לנו לחייך
חולים על ספורט / יאיר קטן
זה לא שאנחנו לא אוהבים ספורט, אלא שאנחנו לא אוהבים לעשות ספורט: בכל כתבה שמשווה את ישראל לאירופה אפשר לראות את הכמות המזערית בישראל של ספורטאים מקצוענים, וגם כאלו שנהנים רק מפעילות חובבנית, לעומת מה שקורה במדינות אחרות.
אבל יש את הצד השני של המטבע: הדבר היפה ביותר בספורט הישראלי הוא שגם אם חסרה לנו קצת תרבות לפעמים (קצת הרבה), אי אפשר להתווכח בנוגע לאהבה שאנחנו מביעים ברגע שיש הזדמנות טובה: אנשים שלא מבינים דבר בג'ודו מילאו אולם באליפות אירופה בת"א כדי לצרוח עידוד. הישראלים תמיד מדורגים גבוה ברשימת "האנשים ממדינה שלא העפילה שקנו הכי הרבה כרטיסים לטורניר גדול". קאמפ נואו וברנבאו נמצאים תחת חסות הדגל הכחול-לבן. אנחנו רק זקוקים להזדמנויות טובות, ואז כולם רואים עד כמה העם מטורף על ספורט ויודע לעמוד מאחורי הנבחרת או הקבוצה שלו (גם היא קטלאנית).
האוהדים שממלאים את ההיכל / גיל פלג
לאוהדי מכבי תל אביב אין שום סיבה רציונלית למלא את היכל מנורה מבטחים ביורוליג – אבל זה המצב. המאמן זר, השחקנים גם, המתאזרחים לרוב שכירי חרב, הישראלים הצברים מביכים (יובל זוסמן? לא) ומכבי היא המועדון הכי כושל במפעל בשלוש השנים האחרונות. כן, אפילו ארמאני מילאנו הלוזרית טובה יותר. והאוהדים? מקום ראשון (95 אחוז מתפוסת האולם) לצד ז'לגיריס קובנה, קבוצה מלהיבה ממדינת כדורסל מובהקת. הקרדיט כולו מגיע לאוהדים, הרי ראשי הקבוצה עושים כל שנה את כל הטעויות האפשריות, והם? ימשיכו כנראה לרכוש מינוי להם ולילדים במחירים לא מבוטלים. זה יפה. הטענה שהם אוהדי הצלחות מפונקים נשמעת כעת מצחיקה מתמיד.
יכולת האלתור / שי לחמן
תקציבים או שיטה אף פעם לא היו הנקודות החזקות של הספורט הישראלי, אבל את המקוריות שלנו אי אפשר לקחת. זאת התכונה שהביאה לירדן ג'רבי את הזהב באליפות העולם בג'ודו בזכות תרגיל ייחודי שנקרא לאחר מכן "חניקת ג'רבי", זה מה שגורם לקהל הישראלי לככב בעמודי האוהדים המובילים בעולם עם תפאורות יוצאות דופן וגם אם ממש תתאמצו לא תמצאו סטארטאפ כמו "קבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה שלוקחת את גביע אירופה", כפי שסיכם בצורה גאונית המאמן האגדי אלכסנדר גומלסקי רגע אחרי שצסק"א אכלה אותה. היכולת לחשוב מחוץ לקופסה היא יתרון גדול ואם נשכיל לשלב זאת עם אימונים מתאימים, אני בטוח שעד חגיגות ה-80 נזכה להזריק לווריד עוד כמה רגעי "גאווה לאומית", מהסוג שהעם הזה כל כך אוהב.
שינוי חברתי דרך הספורט / יואב טובול
אחד מאלף. מבין הילדים שעוברים במחלקות הנוער בישראל, זה שיעור אלו שיגיעו לליגת העל. הם מבלים ארבע פעמים בשבוע במסגרת הקבוצה. אם כמעט כולם לא יהפכו לכדורגלנים, מה הערך של הזמן הזה?
בעמותת "ערכים בספורט" החליטו לפעול ברוח הנתון הזה ופיתחו מודל אימון חדשני מבוסס ערכים, שמקנה למאמנים שפה ותפישה ערכית המשולבת במערכי האימון. המטרה היא שמאמני ילדים יכירו בכך שתפקידם רחב יותר מאשר להקנות יסודות כדורגל.
הפרויקט הזה הוא רק אחד מתוך שורה ארוכה של פעילויות בתחום הספורט שאותן מקדמים ארגונים חברתיים שונים, במטרה להפוך את החברה הישראלית לבריאה ושוויונית יותר. "עמותה למשחקים מיוחדים – ישראל" מקדמת פעילויות ספורט לספורטאים עם צרכים מיוחדים; "ווינרג'י" מעצימה ילדים מעוטי יכולת באמצעות ספורט; "בועטים את האלימות והגזענות מהמגרשים" כבר מראה תוצאות בהפחתת הגזענות במגרשים; וישנן עוד רבות.
את זה אני אוהב בספורט הישראלי.
הספורטאים שעלו כדי לייצג אותנו / אורן אהרוני
מה אני אוהב בספורט הישראלי? את הטוקבקיסטים והמבקרים למיניהם שמעיזים לבקר את הספורטאים שלנו שלא נולדו בארץ ולרשום את המשפט המרגיז – "הם לא מייצגים אותנו". לא משנה אם זה שחקני הנבחרת בבייסבול, הרצה לונה צ'מטאי, קופצת המשולשת חנה מיננקו, נבחרת הרכיבה בקפיצות ראווה ועוד ועוד, תמיד יהיו את החכמולוגים שיכתבו את אותן ארבע מילים.
אז נכון, הם אמנם לא נולדו פה וחלקם עדיין מתקשים לדבר עברית, אבל הם מייצגים את הדגל הכחול-לבן בכל מקום שאפשר, דואגים שההמנון יושמע ורובם בסופו של דבר גם מקימים בית בישראל. הגיע הזמן שיפסיקו עם אותן מילים מרושעות. תפרגנו להם כמה שיותר, זה מגיע להם – ותאמינו לי, זה רק יחבר אותם עוד יותר למדינה ולא ירחיק אותם ממנה.
גביע דייויס / סער גיט
לא יודע מתי נראה כאן שוב משחק טניס איכותי, ואני לא באמת בונה על זה בשנים הקרובות לאור המצב הלא המזהיר של הענף בישראל. אבל כשזה קרה גביע דייויס וגביע הפדרציה הזכירו לנו שאנחנו נורמליים, שאנחנו חלק אמיתי ממשפחת העמים הספורטיבית. שיש לנו מה למכור לא רק באיזה מפגש אקראי במוקדמות של טורניר כדורגל גדול, אלא גם ברמות הגבוהות באמת של ענף נחשב. כשמריה שראפובה ופרננדו גונסאלס קפצו לרמת השרון, היה שווה להגיע לאצטדיון קנדה לא רק בשבילם - אלא בשביל שחר פאר ודודי סלע במיטבם. אני מתגעגע לימים בהם ישראל באמת הייתה על המפה בזכות נבחרת שלה בענף כלשהו, ובשנים האחרונות זה קרה בעיקר בזכות הטניס, שעשה אותנו גאים. נותר רק לקוות שזה עוד יקרה.
הליגות הנמוכות / משה מרקוס
כשהיינו ילדים (לפחות אני, בגילי המופלג) הבילוי האולטימטיבי שלנו אחרי הצהריים היה לרדת לחצר (אחרי שסיימנו להכין את שיעורי הבית כמובן) ולשחק כדורגל עם החבר'ה בשכונה. הימים האלה נעלמו כמעט לחלוטין, ואת הזירה תפסו משחקי המחשב למיניהם. הדבר היחיד שמזכיר את הכדורגל השכונתי והריגוש של פעם זה הליגות הנמוכות של היום. את מקומם של המגרשים הישנים תפסו לרוב אצטדיונים חדישים, אבל מספר הצופים נמצא בירידה. דווקא משחקי ההכרעה שנערכו בשבועות האחרונים בליגות הנמוכות משכו אלפי צופים, באום אל-פאחם, בעילוט, באשדוד ואפילו בנס-ציונה נרשמה התעוררות. אם תשאלו אותי, זה הכדורגל הישראלי האמיתי שאנחנו כל כך אוהבים.
תמיד מבדר / שמואל מוניץ
אם לומר את האמת, הספורט פה לא מי יודע מה. אז למה אני נמשך אליו ומתעניין בו בכל זאת? כנראה מפני שיש כאן הרבה יותר מרק ספורט. סיפורים אנושיים, יצרים, מריבות ושערוריות: אף פעם לא משעמם בעולם הספורט הישראלי. חשבו על דוגמה מהכדורגל הישראלי בשבוע הזה: רגע לפני משחק גורלי שעלול להוריד את הקבוצה לליגה השנייה, בעלים אקסצנטרי של קבוצה מהפריפריה מודיע על החלטתו למנות מאמן חדש לקראת העונה הבאה; המאמן הנוכחי נפגע ויוצא נגדו בחריפות בריאיון, תוך שהוא טוען שהבעלים לא נתן לעבוד בשקט והתערב בעבודתו; הבעלים זועם כשהוא קורא את העיתון ומחליט לפטר אותו לאלתר; עוזר המאמן שומר על נאמנות למאמן המפוטר ועוזב גם כן; הבעלים שולף מאמן שעבד העונה בליגה השלישית כדי שיאמן את הקבוצה במשחק הגורלי. מאחר שמדובר במציאות ממשית, יהיה אכזרי מעט להתייחס לזה מבלי להזכיר את המחירים האישיים שאנשים שילמו על האירועים האלה, אבל חשבו רגע: מה אין בעלילה הזו? הומור גרוטסקי, יצרים, העלבות ותככים. בידור משובח.
הגאווה הלאומית / אבינעם פורת
בישראל, כמו ברוב מדינות העולם ואפילו יותר, קיימת גאווה לאומית. אלא מה:
מאחר שהישראלים מאוד שאפתנים, בעוד ההישגים החשובים בספורט רחוקים מהצמרת בשאר הגלובוס, אנחנו נוהגים ללקט ולקושש הצלחות ולהאדיר אותן גם אם אינן בדיוק משמעותיות.
דוגמאות? את הזכייה באליפות העולם לבתי ספר תיכונים בכדורסל, סיפור נחמד אבל שולי מבחינה מקצועית, הפכו לאייטם מוביל גם במדורי החדשות. או למשל אליפות אירופה עד גיל 20, שעם כל הכבוד נחגגה כאילו הייתה הכתרת אלופת ה-NBA. בג'ודו, למשל, האלופים הישראלים בתחרויות מדרג נמוך הם סיבה למסיבה לאומית. העיקר שהם "משלנו", פחות חשוב מה ערכו הממשי של ההישג. אבל בינינו: גם הגאווה המוקצנת והמיותרת במקצת אינה דבר רע, בטח אם היא גורמת לאנשים להיות מאושרים.
לפנייה לכתב/ת 
