למרות נתניהו והבחירות, יש סיבה לאופטימיות

ראשית, מתוצאות הבחירות. בשקט-בשקט, ובלי שמישהו ידבר על זה, מחנה המרכז-שמאל היהודי-ציוני הגדיל את כוחו בבחירות האלה בצורה מרשימה. הוא גדל בחמישה מנדטים, שכולם עברו אליו מן הימין. הנה המספרים: בכנסת ה-20 – המחנה הציוני 24, יש עתיד 11, מרצ 5 - סה"כ 40. בכנסת ה-21 – כחול לבן 35, העבודה 6, מרצ 4 - סה"כ 45.

כן ירבו. את המפלגות החרדיות שלנו ניתן לקנות, ולא ביוקר. הדרישות התקציביות של החרדים הרבה-הרבה יותר צנועות מן הדרישות התקציביות של המתנחלים. תשאלו את בנימין נתניהו, שצריך לממן עכשיו גם את אלה וגם את אלה. לכן אני מציע לכחול לבן להבטיח לחרדים מראש, לקראת הבחירות הבאות, את כל הכסף ואת כל הפטורים שהם רוצים, בתוספת 30% בונוס, ולעמוד בהבטחה הזאת. האמת העצובה היא שצה"ל לא זקוק לחרדים, וגם שוק העבודה העתידי בישראל לא זקוק להם.

לא. בישראל, כמו בכל הארצות המפותחות, פחות ופחות אנשים בעלי השכלה טכנולוגית ושליטה בשפה האנגלית עתידים לפרנס ברווחה יותר ויותר אנשים חסרי כישורים טכנולוגיים, שאי אפשר להעסיק אותם. זאת מגמה עולמית ואנחנו לא יוצאי דופן. גם לצה"ל העתידי יהיה צורך במספר קטן והולך של חיילים, והחיילים האלה חייבים להיות נחושים ומשכילים. רוב אברכי הישיבות הם חסרי השכלה רלבנטית וחסרי מוטיבציה לתרום למדינה, וצה"ל מסתדר היטב בלעדיהם.

(צילום: עיריית רעננה)

באמת? נתניהו הביס את כחול לבן? בואו נבדוק את תוצאות האמת: הליכוד בראשות נתניהו – 1,140,370 קולות. כחול לבן בראשות גנץ – 1,125,881 קולות. כלומר, ראש הממשלה המכהן, שהוא שועל מנוסה, רב תחבולות וחסר מעצורים, הצליח לקבל רק 14,489 קולות יותר מטירון פוליטי ביישן, חביב וקצת נאיבי; מפלגת השלטון המבוססת והמושחתת הצליחה לקבל רק קומץ קולות יותר ממפלגה שבכלל לא הייתה קיימת לפני שלושה חודשים, וניהלה קמפיין בחירות ג'נטלמני וצמחוני. אני מקווה שכחול לבן למדה את הלקח שלה ובבחירות הבאות היא תתמודד עם הקמפיינרים המתוחכמים של הליכוד כמו שצריך להתמודד עם נוכלים ושקרנים.

נכון, אבל הניצחון הדחוק שלו התרחש בתנאים אידאליים מבחינתו, והם לא יחזרו. הנה רשימה חלקית של המתנות המוזמנות והמתוזמנות שנתניהו הצליח לקבל בשבועיים האחרונים שלפני הבחירות, משלושה מנהיגים משפיעים שמאוד-מאוד רצו שהוא ייבחר: מוולדימיר פוטין – פגישה מתוקשרת במוסקבה, ואת עצמותיו של זכריה באומל ז"ל. מדונלד טראמפ - פגישה מתוקשרת בוושינגטון, והכרה בריבונות ישראל בגולן. ומאיסמעיל הנייה – שקט מוחלט בגבול הרצועה, שהופר, כצפוי, מיד אחרי הבחירות. ועדיין נותר לנתניהו העניין הקטן והלא-פתור שלו עם מעשיהו.

נכון, וזה הישג מרשים. אבל טחנות הצדק האיטיות שלנו יגיעו לבסוף גם אל נתניהו, וכנראה ישלחו אותו לכלא. נתניהו מודה, בעצם, ברוב המעשים המיוחסים לו, ורק טוען שהם אינם מהווים עבירה. אבל לרוע מזלו, מי שמוסמכים להחליט בעניין זה הם לא קוראי "ישראל היום" אלא שופטי בית המשפט הישראלי, שעדיין אינם שפוטים של נתניהו.

וואללה. אוי לעיניים שכך רואות. הח"כ (בקרוב השר) בצלאל סמוטריץ', נץ לוחמני עשוי ללא חת ששירת כג'ובניק בקריה, גזען והומופוב מוצהר שמתיימר להיות יהודי ירא שמיים, מקדם חוק שקובע שמותר לגנוב ומותר לקבל שוחד. הראי"ה קוק מתהפך בקברו וחנן פורת מביט נבוך מן השמיים בגולם שקם בתוך התנועה שהוא ייסד. אבל החוק הנאלח של סמוטריץ' לא יעבור, לדעתי. מדוע?

מאוד. בהשוואה לכל העולם, חוץ אולי מחלק מארצות סקנדינביה, החברה הישראלית היא עדיין חברה פתוחה, הטרוגנית, סובלנית במידה מרשימה, יצירתית, תוססת, חזקה, ובעלת תחושה עמוקה של אחדות גורל. לא הכול רקוב בארץ הזאת. אני נשאר כאן, ויש כאן עוד רבים שחושבים ועושים כמוני. העם היהודי הוא העם שלנו, מצביעי הימין הם אחים שלנו, ושום דבר לא אבוד.

ולסיום, סיפור קצר ומוסר השכל בצידו: לפני הרבה שנים, בימי מלחמת המפרץ הראשונה, ראיתי טלוויזיה עם חבר שהיה עולה חדש מאנגליה. הכוחות האמריקנים שסגרו על בגדד כמעט לא נתקלו בהתנגדות, אבל הנחתים הבריטים שהתקדמו לעבר בצרה נתקלו בהתנגדות עיקשת בביצות שהקיפו את העיר. בטלוויזיה ראו כיצד הם נאלצים להתחפר תחת אש מדויקת. "מה יהיה עם הבריטים שלך?", שאלתי אותו. "הכול יהיה בסדר", ענה לי העולה החדש בנחת. "אנחנו תמיד מפסידים בכל הקרבות, חוץ מן הקרב האחרון."