"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו": למעריצים בלבד
מעריצי פוקימונים צפויים ליהנות מ"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו", בעיקר בזכות העיצוב הנהדר של היצורים החמודים. אבל מה לגבי הצופים שמחפשים עלילה מעניינת, אקשן ראוי או בידור מספק? לאלו צפויה אכזבה. ביקורת סרט
אין ספק שלפוקימונים יש מעריצים רבים ברחבי העולם - מילדי שנות ה-90 ועד ילדי ההווה. סביר להניח שהם מתרגשים לקראת "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" (Pokemon Detective Pikachu) שבו עשרות, ואולי אף מאות, מפלצות פוקימון זוכות לעיצוב CGI מושקע. לכן ספק אם חוויותיו של מבקר קולנוע שהצונאמי הפוקימוני חלף מעל ראשו רלוונטיות עבור קהל זה.
לא נכנסתי לסרט בצפייה למפגש עם חברים ותיקים, אלא בתקווה לסיפור שאחריו ניתן לעקוב, ולסיפוקים של אקשן והומור שסוג סרטים זה מנסה להציע. בכל הנוגע להתפלפלויות תלמודיות על המפלצות השונות, אסטרטגיות האילוף, והריפרורים למשחקי המחשב ולאנימה - הביקורת הזו אינה הכתובת.
הבמאי (ותסריטאי שותף) הוא רוב לטרמן. עד כה הוא שימש כבמאי שותף בסרטי אנימציה בינוניים ("תפוס ת'כריש", "מפלצות נגד חייזרים"), ולאחר מכן ביים לבדו שני סרטים המשלבים לייב אקשן ואנימציה ("מסעות גוליבר" והעיבוד הקולנועי לסדרת סרטי "צמרמורת"). גם אם יש שיפור מסוים ביחס לסרטים הקודמים, לטרמן לא עושה קפיצת מדרגה משמעותית בסרט הנוכחי.
עלילת "הבלש פיקאצ'ו" מבוססת על המשחק בשם זה שיצא ב-2016 לקונסולת נינטנדו 3DS. הסרט פועל במתכונת שהפכה לשגורה בסרטים המציגים מערכות חברתיות שבהן חיים בכפיפה אחת יצורים בעלי טבע שונה בתכלית. המודל הראשוני הוא "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988) של רוברט זמקיס, אבל בשנים האחרונות ראינו דוגמאות נוספות לכך. חלקן מצוינות – כמו עיר החיות בסרט האנימציה "זוטרופוליס" (2016), וחלקן כישלונות כמו הניסיון לחבר בין בני אדם ובובות לבד ב"בובה של רצח" (2018).
לסרטים אלו יש זיקה חזקה לז'אנר סרטי הבלש. כך ניתן להשתמש במנגנוני מתח ופתרון תעלומה כדי לחשוף את המנגנונים הקונספירטיביים בערים ההיברדיות. ב"הבלש פיקאצ'ו" זוהי "ריים סיטי" (Ryme City), שהוקמה על ידי המיליארדר האקסצנטרי הווארד קליפורד (ביל ניי) ובנו המפוקפק והמפונק רוג'ר (כריס גיר). מטרתם הייתה ליצור אוטופיה שבה בני אדם ופוקימונים חיים יחד בהרמוניה, אבל כצפוי, יש מזימות המערערות את האידיאל. הן קשורות לקרבות מחתרתיים ואסורים של הפוקימונים, ולשליטה ברמת התוקפנות שלהם באמצעות סם. כן, לתסריטאים של "זוטרופוליס" יש קייס לתביעה משפטית על הפרת זכויות יוצרים.
כמו בסרטים שהוזכרו, גם ב"הבלש פיקאצ'ו" פעולת הבילוש נשענת על דינמיקת "באדי מובי" בין שתי דמויות הפוכות באופיין ובזהותן בעולם הבדיוני. במקרה זה מדובר בגבר צעיר ובפוקימון. הגיבור הוא טים גודמן (ג'סטיס סמית'), שניסה להפוך למאלף פוקימונים אבל לא מצא את הפוקימון המתאים. הארי, אביו של טים, היה בלש במשטרת ריים סיטי ולכאורה נהרג בתאונת דרכים מסתורית. טים מגיע לעיר בניסיון לפתור את תעלומת מות אביו. הצד הבלשי בסרט אינו מצטיין והתעלומה נותרת ברמת סרט ילדים עם הדגשות חוזרות של פרטים ומהלך עלילתי צפוי. על התסריט הופקדו חמישה תסריטאים וקשה לומר שיחד הם הצליחו לעצב עלילה הראויה לציון.
במשרד של אביו, טים פוגש במפתיע את הפוקימון של הארי – פיקאצ'ו, מעין עכברון צהוב עם זנב מחשמל. פיקאצ'ו אמור היה לזכור מה קרה לאב אבל הוא לוקה באובדן זיכרון. במפגש בין השניים מתגלה קשר מיוחד בין טים לפיקאצ'ו: בשונה מבני אדם אחרים, טים מסוגל להבין את המילים שיוצאות לפיקאצ'ו מהפה ולא רק לשמוע את ה"פיקה פיקה" שאחרים שומעים. כל זה קשור לרעיון העל לפיו לכל אדם יש פוקימון ספציפי המיועד לו כמעין spirit animal (חיית טוטם).
פיקאצ'ו מדבר בקולו של ראיין ריינולדס (ותנועות פניו עוצבו בלכידת ההבעות של השחקן). הקריירה של ריינולדס זכתה להאצת טורבו בעקבות הצלחת סרטי "דדפול" עם האלימות השופעת ובדיחות המטא הבוטות שבו. הטקסט של ריינולדס שיוצא מהפה של פיקאצ'ו שומר, רוב הזמן, על גבולות המותר בסרטי ילדים. פה ושם יש רמיזות שעשויות לשעשע קהל בוגר. הפער בין הקול והאינטונציה של ריינולדס, ועיצוב ה"קוואי" של העכברון הצהבהב, הוא שטיק חביב שעובד לפרקים.
אל טים ופיקאצ'ו חוברת לוסי (קתרין ניוטון), מתלמדת בתחנת טלוויזיה שמנסה להפוך לעיתונאית חוקרת, והפוקימון שלה, פסיידאק - מעין ברווז מגודל עם מיגרנות מתפרצות. היחסים בין טים ופיקאצ'ו, כפי שהם מתפתחים במהלך בסרט, אמורים לשאת ממד רגשי. בחירה זו שמה את הסרט בקטגוריה שונה ואיכותית יותר מזוועות כמו "סרט האימוג'י", או מהחיבור בין בני האדם והבובות ב"בובה של רצח" שכל תכליתו היא לייצר בדיחות גסות.
בכל הנוגע ליצירת העולם, ובעיקר החלק של עיצוב המפלצות, הסרט בוודאי מספק את הסחורה עבור המעריצים. "ריים סיטי" מכילה גודש יוצא דופן של מפלצות, וגם אם לא מדובר בעבודת אנימציה עילאית, הן מעוצבות לאפקט חמידות מקסימלי. זה לא עניין של מה בכך: רק לפני שבוע הייתה דרמה שלמה כשיצא הטריילר ל"סוניק הקיפוד" והמעריצים הזדעזעו מהעיצוב של הקיפוד עד כדי כך שבמאי הסרט הבטיח לעצב אותו מחדש.
אולפני האחים וורנר, בשיתוף אולפני לג'נדרי (שהתמחו בשנים האחרונות בסרטי מפלצות) וחברת פוקימון, בונים על הרבה יותר מסרט אחד. ההשקעה בעיצוב ובתסריט בעל אלמנטים רגשיים לא רק מכוונת לרווחים מבתי הקולנוע אלא גם מחנויות הצעצועים, ומהמכירות העתידיות של משחקי מחשב.
לחובבי המשחקים והדמויות הסרט צפוי להיות מספק, והצופים הבקיאים בקטלוג המפלצות הפוקימוניות ינצלו כל דקת צפייה כדי לחפש הבלחה של מפלצת נוספת בשולי הפריים. לא בטוח שהגודש הזה יסחוף צופים שאין להם חיבור רגשי ליצורים עם שמות כמו צ'אריזארד, מיוטו, ג'יגליפאף, בולבזאור, סנורלקס, פאנצ'אם, דודריו (וזה רק על קצה המזלג). לאלו השוקלים ללכת למרות שאינם מכירים את המשחק - ההמלצה היא לוותר.
