לינור אברג'יל היא נא-בעין של האליטות

מר ישראלי בהלם תרבות

במשך שנים היה קוד ההופעה הישראלי הייצוגי שם נרדף למראה חילוני. את הפרימיטיבים הדתיים, המזרחיים, נשאה ההגמוניה המקומית בסבלנות סטואית מתוך מחשבה שהנה, או-טו-טו הם נעלמים, ודור חדש צברי וכמובן חילוני-למהדרין יגלה פניו (וראשו).

פירמטה את הקוד. לינור אברג'יל(צילום: גילי אלגבי)

במשך עשורים נעה הציבוריות הישראלית הליברלית, לכאורה, על סקלה צרה שעיקרה הוא אשכנזי וחילוני ומקצת-קצתה הוא קורט של "אקזוטיות" בעלת גוון, אף היא חילונית כמובן. הפרהסיה, המדיה, הפלייליסט – הכול שיקף את אותה ישראליות מדומיינת.

מר ישראלי התרגש רק משירים של אלתרמן וכותרים של א.ב יהושע, וחשב שמוזיקה מזרחית היא "שמחה" ועם הרבה "צבע", שדתיים זה מעניין ומלא פולקלור כ"מס שפתיים" מעושה לערכי הפלורליזם. לא חלילה פלח נכבד ומשמעותי מאוכלוסיית ישראל, אלא משהו שמתבלים איתו אירוע ישראלי. לא חלילה האירוע עצמו.

והנה עלתה על הבמה אישה מזרחית ודתייה כמנחה (לא פחות ולא יותר) ובטקס הכי ישראלי שיש. את קודש הקודשים של הישראליות תפסה אישה אמיצה, גאה, שורדת אונס. אישה שלא חיה על פי חוקי הפוליטקלי קורקט הישראלי הנדרשים. לא אישה בשיער מתנופף, כי אם כזו המבקשת לפרמט את הקוד מחדש, ולפיו אישה עולה איך שבא לה. נקודה.

איראן זה באמת כאן

לינור אברג'ל עם הבובו (אותו חלק שמגביה את המטפחת) הלא מתנצל שלה, הלא מתנחמד, המנומר, הנא-בעין של הפריים טיים, נמצאת כאן בגאווה מול כל מי שלא מוכן לספור אותה כחלק אינטגרלי מהישראליות. מול ההגמוניה הוותיקה שמתעקשת שוב ושוב לסמן אותה כ"אחרת", כלא-פמיניסטית, כחיילת האויב "שגנבה לנו את המדינה", הגמוניה שרוצה לעשות "איראן זה כאן" בנוסח ימי השאה העליזים.

אז בשמה ובשם כל הנשים הגאות בכיסוי הראש שלהן, בטקסים הממלכתיים ומחוצה להם, בשווקים ובקניונים, במקומות העבודה, באוניברסיטאות ובבתי המשפט; בשם נשים אמיצות וגאות שעומדות על דעתן (ולעיתים על מטפחתן, פאתן וכובען) ועל ערכים שבחרו לעצמן, אני מתכבדת להשיא משואה זו לשריפת דעות קדומות והדרת דתיות ומזרחיות אותנטיות - ולתפארת מדינת ישראל כולה, ללא יוצאות מן הכלל.