"יום אחד נשב בבית ויהיה שקט"
אפרת רוזנטל, אמא לשלושה, עצרה לרגע את המרוץ שהיא נמצאת בו וניסתה לדמיין איך החיים יראו כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית. "נתגעגע לציורים הילדותיים שתלויים על המקרר ולדמעות שזלגו על הלחיים בכל פעם שלא סיפרנו עוד סיפור לפני השינה"
יום אחד, בעוד לא הרבה שנים נשב בבית. יהיה שקט. יהיה לנו המון זמן לישון עד מאוחר, לדבר, לריב, לקרוא ספרים, לרוץ בפארק. הם לא ישתוללו, ויקפצו ויבלגנו את הכריות על הספה. הם לא יריבו מי קיבל יותר קורנפלקס. הם לא יבקשו רשות לצפות בבוב ספוג והם לא יצחקו צחוק מתגלגל מקיר לקיר.
הם כן ישתוללו, יקפצו בנג'י בדרום אמריקה ויבלגנו את הספה בגסט-האוס בהודו. אולי הם ישתו שייק תות-בננה בתאילנד ואולי הם יריבו מי קיבל יותר כסף בעבודה. הם ילכו לבד לקולנוע מבלי להתייעץ איתנו איזה סרט לראות כי הם יבינו הרבה יותר מאיתנו. הם יצחקו מקיר לקיר עם החברַה שלהם או עם החבר'ה.
נתגעגע למישהו שזקוק לנו כמו אוויר לנשימה
נתגעגע לפתקים של אהבה ולציורים הילדותיים שתלויים על המקרר. נתגעגע לדמעות שזלגו על הלחיים בכל פעם שלא סיפרנו עוד סיפור לפני השינה. נתגעגע למבט המעריץ שהיה שמור רק לנו, וראה דרך סדקינו איזו שלמוּת ונתגעגע למישהו שזקוק לנו כמו אוויר לנשימה.
קוראים לזה חיים. ואתה יודע מה? בעוד שנים אור הפלורסנטים והשינה עד מאוחר כבר פחות יעניינו אותנו כי בגיל 70 גם ככה מתעוררים לפני שש בבוקר. נשב ונסתכל על הדלת וניזכר איך רק לפני שנייה ומצמוץ הם היו כאן, ואיך חשבנו שזה מעייף לגדל אותם, ומסתבר שמה שבעצם מעייף ומרוקן זה לא לעשות את זה יותר.
לטורים הקודמים:
"אף אחד בסוף לא זוכר את ערימת הכביסה"
"ביטלתי לילדיי את החוגים ויצאנו לחופשי"
הפעם יהיה תורם לבקש מאיתנו לא להתקשר סתם ככה באמצע יום עבודה כי הם אלה שיהיו טרודים בלהתעורר לקול מתוק שקורא להם באמצע הלילה, בסידור הכריות שהילדים שלהם בלגנו בקפיצות על הספה.
עכשיו הכל יתבהר ויתחדד. עכשיו יהיה רק הרגע הזה, חשוף ועירום מרעשי השגרה שניהלה אותנו כל השנים. בעוד לא הרבה שנים כל מה שנייחל לו זה מגע של חיים מהילדים והילדות שלהם, קפיצות על הספה, מריבות וויכוחים מי קיבל יותר קורנפלקס, סרטים מצוירים, חול בנעליים, דמעות שהופכות תוך שניות לצחוק מתגלגל, ערימות של כביסה מוכתמת משוקו וצבעי גואש, פירורים של ביסקוויטים וכתמים על הרצפה הנקייה מדי שלנו.
תסתכל על התמונה שלהם ותגיד לי מה חשוב בחיים, מה נזכור בסוף, מי נוגע בנו, מי מכניס איזה קול של תמימות וצובע לנו את מה שהאפיר מבפנים ומבחוץ.
הכותבת היא אימא לשלושה ילדים
לפנייה לכתב/ת 
