לינור אברג'יל, סמל לדיכוי של שלטון רבני קיצוני
כיסוי הראש של מנחת טקס המשואות הוא לא "סתם" אמירה דתית, אלא ביטוי להקצנה לא מסורתית, לא לאומית ולא אתנית. לא בכדי בחרו בה
דרך ארוכה ופתלתלה עברה החברה הישראלית מאז גזיזת הפאות במעברות ועד הגעת כיסוי הראש "הרבני" ללב הקונצנזוס הישראלי. המטוטלת שנעה רחוק מדי בשם הממלכתיות וכור ההיתוך, ורצתה למחוק כל סממן דתי - אפילו זה האישי – שבה ופרצה בקצה השני שלה ללב האירוע הכי חשוב וסמלי, טקס הדלקת המשואות, באמצעות כיסוי ראש בולט, מוקפד והדוק על ראשה של המנחה, מלכת היופי לשעבר לינור אברג'יל, שהיווה אות ועדות לדיכוי נשי על ידי שילטון רבני-גברי וקיצוני.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אברג'יל היא אישה יפה ואמיצה, והבחירה בה כמנחת הטקס מהדהדת את רוח התקופה, שלפיה בסוף הדרך רצופת הבחירות החופשיות, גם לנשים היפות והאמיצות מחכה השביס הרחב והדקדקני, שיכסה ויסתיר כל שערה משערות ראשה תוך שהוא ממשטר את גופה ואף נשמתה.
אברג'יל היא אישה פרטית, והיא כמובן יכולה לבחור באיזה כיסוי ראש שהיא רוצה, עם בובו או בלי בובו, פאה או מטפחת. זו זכותה ואף חרותה. עם זאת, אין ספק כי לבוש ממלא תפקיד מרכזי בזיהוי ההשתייכות החברתית בכלל, ובפרט בכיסוי הראש אצל נשים.
לכן, מי שהחליט להציב את אברג'יל באירוע הכי סמלי, בין השאר בגלל מה שהיא מסמלת בהופעתה החיצונית, עשה זאת לא בכדי. אישה הלובשת כיסוי ראש לפי כל "כללי ההלכה" כפי שחגגו "באתרים החרדיים" (בלי תמונה שלה, חלילה) היא סמל לכפיפות לשלטון הדתי שבו "ההלכה" והרבנים הם הסמכות העליונה, שבו המונופול הדתי הוא עובדה, ואפילו הלאומיות והציונות מנוכסות לדת שבמרכזה ניצב שלטון הרבנים.
כיסוי ראש כפי שלבשה אברג'יל הוא לא סתם אמירה דתית אלא אמירה של הקצנה דתית, לא מסורתית, לא לאומית ולא אתנית. הוא חיזוק הזרם ההלכתי שאינו מקיים דיאלוג עם תמורות הזמן והמציאות הישראלית. הוא ביטוי לפסיקת הלכה מחמירה המגיבה ומקצינה נוכח תופעות של חילון, חוסר צניעות ובלבול מגדרי במרחב הציבורי.
דמותה חסרת הפשרות של אברג'יל כפי שנחשפנו אליה בטקס יום העצמאות לא מעוררת השראה (אף שהיא עצמה כן). אדרבא, היא מחזקת את ישראל הרבנית תוך שהיא מוותרת על הסמל הדתי כבסיס ללאומיות במארג העדין של מדינה דמוקרטית ויהודית.
חדי העין יבחינו שגם אני נושאת לראשי שביס - אם ניתן לקרוא כך לפיסת הבד הזו - המעיד בעיקר על שיוכי החברתי (סטייל כיפה), אבל לא רק. אצל נשים רבות השביס שלראשן הוא גם ביטוי לדיאלוג הבלתי פוסק של אלה שאמנם רואות עצמן מחויבות להלכה לדורותיה, אך גם מחויבות לחופש לבחור, למתח שבין כפיפות לסמכות הרבנית לבין פעולה עצמאית במרחב ההלכתי.
בפרט מתחזק הדיכוי כלפי הנשים שסמכות הרבנים עבורן היא ללא עוררין, אלה שמחד מעניקות לממסד הדתי את הלגיטימיות להמשיך ולשלוט בחיינו, ומאידך הסובלות העיקריות מהמצב.
במקום שהציבור החרדי ישתלב בישראל הריבונית מבלי לנטוש את ערכיו ואת אורח חייו, נראה שכניסתו ללב הקונצנזוס - גם זה הסימבולי - מביאה בכנפיה את הנאמנות העיוורת לשלטון ההלכה. יש לזכור שאלה החוגגים את ניצחון הופעתה של אברג'יל לפי "על כללי ההלכה ודקדוקיה" היו מוקיעים אותה אם הייתה מעזה להשמיעה קולה בשיר, כי כידוע גם "קול באישה ערווה" .
ועל כן היה נדמה לי שבתום החגיגה, ואחרי שהאורות כבו, האבן השחורה על קברו של חוזה המדינה, שהכיר ברבנים ובתפקידם החשוב בהקמת המדינה, אך הועיד להם מקום מוגדר, היטשטשה קצת על רקע דמותה הזוהרת של לינור אברג'יל בקדמת הבמה, ועל רקע כיסוי הראש המפואר שנשאה על ראשה.
- עו"ד בתיה כהנא דרור מייצגת בתחום זכויות נשים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
