כל מה שרציתם לדעת על דרקונים

בסוף המאה ה-19 יצא אבי ורבורג למסע בארצות הברית. חוקר האמנות היהודי-גרמני לא נדד אל מעבר לים כדי לעשות שופינג בניו יורק או להשתזף תחת השמש של קליפורניה. הוא דווקא ביקש להגיע לאזורים הנידחים של צפון אמריקה, אי שם בערבות ניו מקסיקו. שם קיווה למצוא קהילות מבודדות של שבטי ילידים שיחשפו בפניו את מורשתם התרבותית, וגם יאפשרו לו לצאת משם בחיים ולספר על כך לעולם.

ואכן, המפגש עם הציביליזציה המבודדת סיפק לו נקודת מבט בלתי מתווכת לתרבות בתולית, שלא "זוהמה" על ידי הקדמה המערבית. במהלך שהותו גילה ורבורג חפצי אמנות ייחודיים, ונחשף למנהגים שונים ומשונים. הוא גם העמיק אל תוך המיתולוגיה שלהם, שבמרכזה הסגידה לנחש. בין אם בריקוד עם עכסנים ארסיים או בציורים כאלה או אחרים - הזוחלים היו שם לפני הכול, ובגרסה המקומית הם הופיעו לא פעם בתוספת כנפיים. אנחנו כנראה היינו מכנים אותם דרקונים. 

הימצאות הישויות הסימבוליות הללו בתרבות של הקהילות המבודדות הוכיחה לפי ורבורג את הנחת המוצא שלו - הקובעת כי הרוח האנושית קשורה בסמליות של הזוחלים. טענה שמתיישבת גם עם סיפור הבריאה התנ"כי וגם, להבדיל, עם תורת הפסיכואנליזה עמוסת הדימויים הפאליים של פרויד.

בניגוד לנחשים - אותם רמשים חדי שיניים וחסרי גפיים - דמויותיהם של הזוחלים המכונפים אינן סמלים לבעלי חיים מוכרים מן המציאות. מדובר בחיה שנובעת מהשתאות, פחד והערצה, מתוך מחוזות הדמיון. ובכל זאת, איכשהו היא צצה ומופיעה לאורך ההיסטוריה בציביליזציות שונות ומרוחקות זו מזו, ממזרח אסיה ועד ווסטרוז של "משחקי הכס", שם אוהבת דאינריז להכריז "דרקאריס" - אש דרקונים.

במרחק אלפי קילומטרים מערבות ניו מקסיקו, במסופוטמיה הקדומה, מולדתו של אברהם אבינו, סגדו האכדים והבבלים לתיאמת, הלא היא אלת הכאוס. הפרזנטורית של המיתולוגיה המקומית. האגדות על אודותיה ויצירות אמנות שנוצרו בהשראתה תיארו אותה לעיתים כנחש ים, וברוב המקרים כדרקון. יותר נכון, דרקונית. מבחינה זו תיאמת היא אם כל הדרקונים, הראשונה לשמה. הרבה לפני חאליסי. היא הייתה נבזית ואכזרית, ולפני מותה הביאה לעולם צבא של מפלצות, בהם הדרקון הגדול אושומגלו, הנחש הארסי באשמו, הנחש הנעלה מושמהו והנחש הזועם מושמושו. 

זוחלים מפלצתיים נוספים אכלסו חלקים אחרים של אגן הים התיכון והסביבה - מאפופ שבמצרים הפרעונית, דרך דרקוני פרס הקדומה ואף לווייתן - הנחש העקלתון שמוזכר בתנ"ך. 

אי שם במזרח אסיה שבקצה השני השל העולם התפתחה לה תרבות עשירה ומתקדמת, שממנה בקעו דרקונים סיניים. על פי המיתולוגיה הסינית, הדרקון הוא האורגניזם הנעלה ביותר בעולם החי - גם אם מדובר בישות שלא קיימת במציאות. בניגוד לדרקונים של דאינריז, המזוהים עם עוצמת האש, אלו המזרח-אסיאתים נחשבו לשליטי הים. ארבעה מלכי דרקונים חילקו ביניהם את מקורות המים במזרח, במערב, בדרום וגם אי שם בצפון - ימת ביקאל שמעבר לחומה הגדולה. זו המגוננת על בייג'ינג, לא על ווינטרפל. 

התרבות הסינית העתיקה הקדישה לדרקון מקום מרכזי גם בחיי היומיום. היצור לא רק ביטא עוצמה במיתולוגיה ובדמיונות, אלא גם אומץ כסמל לכוחם של הקיסרים המקומיים. הדרקון גם השתלב בלוח השנה הסיני, לצד חיות ארציות יותר כמו קוף, סוס, חולדה, חזיר בר ואפילו הנחש בעל הקרבה הביולוגית, אם אפשר לקרוא לזה כך. 

עד היום זוכה הדרקון לנוכחות מיתית בסין, שבאה לידי ביטוי גם בתרבות הפופולרית העכשווית. רבים משוברי הקופות המקומיים עוסקים בדרקונים לא מאיימים במיוחד בהכרח, ולא נשכח את ברוס לי שנולד בעיצומה של שנת הדרקון, ואימץ לעצמו את היצור האגדי כסמל לכוח המתפרץ שלו בסרטי הקונג פו בכיכובו. גרסאות נוספות לדרקונים האסיאתיים אפשר למצוא בכל האזור - קוריאה, יפן ועוד. 

ובינתיים באירופה - האבולוציה של הדרקונים הייתה איטית יותר שם, אולם הגיעה גם היא לפרקה כמוטציה של הנחשים אשר הילכו (כלומר זחלו) אימים על בני האנוש ביוון העתיקה וברומא הקלאסית. אומנם הנחש היה חיית הבית החביבה על אל הרפואה היווני אסקלפיוס, אולם בני התמותה ראו ביצור נטול הגפיים סיבה לדאגה, במיוחד כשהוא בא מהים, והמיתולוגיה היוונית מלאה בדוגמאות לכך. 

כוהן העיר טרויה ובניו נפלו קורבן לנחש שהגיע מהחוף - כך לפחות על פי האגדה והפסל המפורסם על שמו, לאוקואון, שמוצג בוותיקן. המפלצים טיפון ואכידנה הותירו אחריהם שושלת אדירה של דרקונים, שלרוב הוצבו בתפקידי אבטחה שונים בואכה השאול. אנדרומדה שנכבלה על הסלע אל מול יפו עמדה גם היא להיטרף על ידי מפלצת ים, שלפי רוב התיאורים היתה מעין שילוב של גודזילה ודרקון. 

הנוצרים של ימי הביניים לקחו את הנחש הרבה יותר ברצינות, אפילו יותר מהיהודים. סיפור אדם וחוה שנפלו בפח שטמן להם הנחש הערמומי גרם למאמינים הקתולים לנטור לו על כך. הנקמה הגיעה בין השאר על חשבונם של הדרקונים (כי בואו נודה על האמת, נחשים - גם הארסיים שביניהם - הם לא באמת כוחות מול בני האדם). את מתקפת הצלבנים על הזוחלים הפנטסטיים הוביל סנט ג'ורג' (גאורגיוס הקדוש), שהוא כנראה האב הרוחני של קוטלי הדרקונים למיניהם. האביר הנעלה התייצב על פי האגדה לצידם של תושבי קפדוקיה שבטורקיה (או לצידם של תושבי לוב, לפי גרסה מאוחרת יותר מהמאה ה-13), אשר סבלו מאימת הדרקון שדרש קורבן אדם. כשהוא רוכב על סוס, הצליח הקדוש המענה להכריע את המפלצת הזוועתית באמצעות החנית שלו.

האגדה על סנט ג'ורג' שימשה השראה ליצירות אמנות במהלך ימי הביניים והרנסאנס. אמנים רבים, בהם דונאטלו ורפאל, השתמשו בדמיונם הסוער כדי לממש את סצנת האקשן על הקנווס. גם במזרח אירופה זכו הדרקונים למקום של כבוד בסיפורי העם וביצירות האמנות, וכך למשל נודע סיפורו של הדרקון גריניך בעל שלושת הראשים, שחטף את בתו של הצאר לטירה שלו שבהרי אוראל. אבירים רבים נשלחו לחלץ את העלמה וגמרו כפחמים. מי שהציל את המצב היה אחד שמו איבן צארביץ', שומר פשוט בארמון השליט במוסקבה, שהאזין במקרה לשיחתם של שני עורבים רכלנים על הנסיכה. הוא ביקש מהצאר חרב קסמים והתייצב לדו-קרב מול גריניך, שאיבד את הראש. את כל השלושה.

מהדרקונים של אירופה בימי הביניים בקעו הדרקונים המודרניים, אלו שממשיכים לחיות איתנו עד היום בתרבות הפופולרית. הבולט ביניהם היה כנראה הדרקון סמאוג שהגה ג'.ר.ר טולקין ב"ההוביט" מ-1937, עוד לפני שג'ורג' ר.ר מרטין ירש אותו כמחולל הפנטזיה של הדור החדש בספרי "שיר של אש וקרח" - המקור של הסדרה "משחקי הכס". ב-1959 זיהה וולט דיסני את החן הלוהט של הדרקונים, ושילב אחד כזה בעיבוד שהפיק לאגדה הקלאסית "היפהפייה הנרדמת". חיית הבית של המכשפה המרשעת נקטלה שם בסופו של דבר על ידי הנסיך הנועז, במהלך הרשום על שמו של סנט ג'ורג'.

הדרקונים, שהפכו ליותר ויותר נפוצים בעולמות הבדיוניים שבין דפי ספרי הפנטזיה ועל המסך, קיבלו גם נפח של ממש במציאות היומיומית של הגיקים המודרנים בשנות ה-70 עם פיתוח משחק התפקידים "מבוכים ודרקונים" (Dungeons and Dragons) שבוודאי הושפע ממורשת טולקין, ותרם רבות גם לפיתוח המציאות החלופית בספרי "הארי פוטר". היכולות הטכנולוגיות המשופרות בשנות ה-80, אחרי מהפכת "מלחמת הכוכבים", אפשרו את הפקתם של פנטזיות קולנועיות כמו "קוטל הדרקון" של מתיו רובינס (1981) ו-Q של לארי כהן (1982), וכן פיתוחים בכיוון של ג'ורג' לוקאס ב"איווקס: הקרב על אנדור" (1985), הסרט המיותר והנשכח מהיקום של "מלחמת הכוכבים" שבו מופיע דרקון דמוי קונדור, או בסרט מוצלח יותר מבית המהפכן ההוליוודי - "ווילו והנסיכה" (1988).

לצד החזות המאיימת של הדרקונים רושפי האש, כמה מהם זכו לחיבה מצד ילדים חולמניים. באולפני דיסני עשו ניסוי מוצלח בשידוך בין הילד פיט לדרקון טוב הלב אליוט בסרט "חברי הדרקון אליוט" מ-1977, שזכה לרימייק ב-2016.  עוד זכור לטוב פלקור הצמרירי ב"הסיפור שאינו נגמר" (1984), ששימש על תקן הרכב המעופף של הילדים אטריו ובסטיאן. בשנים האחרונות נסקו השמיימה סרטי "הדרקון הראשון שלי", שמתארים קשר אינטימי שורשי בין בני האדם ליצורים המעופפים - שנראים קצת פחות כמו זוחלים מפחידים ויותר כמו כלבי ים עם כנפיים.

כך הפכו היצורים המיתולוגיים הללו למוחשיים כל כך לאורך השנים מאז ימי קדם ועד היום. פראיים, מפחידים, מרשימים, לפעמים חמודים. הם נושאים אש שממשיכה כנראה לבעור בתוכנו בני האדם, כל הזמן ובכל מקום. גם בלי לצוות "דרקאריס!"