מסכנה הדמוקרטיה בארץ. כל הזמן מתה וקמה

כמו עוף החול, הדמוקרטיה הישראלית מוכרזת ז"ל מדי שנה, או לפחות בכל פעם שמתרגש עלינו אירוע שמרני או מנהיג ימני. אולי די עם ההיסטריה?

ד"ר שוקי בלספורסם: 16.05.19 , 15:36

(צילום: shutterstock)

היה זה באביב 2019 כשהדמוקרטיה הישראלית המפוארת גוועה. זה היה עצוב. היא לא שרדה את המתקפות והחזירה את נשמתה המיוסרת לבורא. הטרגדיה דווחה בכל כלי התקשורת כשהכותבים מתחרים ביניהם בתיאורי חומרת הזוועה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

באופן מפתיע, המוות של שלטון העם לא אירע כתוצאה מיוזמה להחלפת נציגי הציבור בקבוצה לא נבחרת, אלא דווקא כשנעשה מאמץ להחזיר את הסמכות לעם ולתת משמעות לבחירתו.

ומה שמוזר לא פחות הוא שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהדמוקרטיה הישראלית הוכרזה כמתה, וכנראה גם לא האחרונה. כי כמו עוף החול, הפניקס האגדי, הדמוקרטיה הישראלית מתה כל פעם מחדש. אלא שבניגוד לעוף האגדי, על הדמוקרטיה הישראלית מעדיפים רק לומר קדיש ולא מכריזים על לידתה מחדש.

הדמוקרטיה הישראלית שאנו לחלופין גאים בה/מספידים אותה/מתגעגעים אליה, מתה גם ב-2018. וגם ב-2017. וכן, גם ב-2016. אם תפשפשו קצת בארכיוני עיתונים תגלו שיש שמציינים באדיקות כמעט מדי שנה את מותה (הסופי כמובן).

יש שרצו להיות המבשרים ונתלו במאורע שלא נשא חן בעיניהם. למשל, מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוגדרה כנקודת מפנה שאוטוטו תחיש את קץ הדמוקרטיה. ואת ממשלת מנחם בגין, זוכרים? היו שסברו שקביעתו של דוד בן גוריון, שלפיה בגין מסכן את הדמוקרטיה הישראלית ויש לעשות הכל כדי למנוע את עלייתו לשלטון, הייתה נכונה. ואכן, לפי טור מכובד שפורסם אז ב"דבר" הדמוקרטיה מתה תחת הנהגתו ב-1980. גם אז נטען שדמוקרטיה אינה רק הכרעת הרוב אלא עוד עניינים חשובים שהכותב סבר שנשחקו וכורסמו עם השנים.

היו כאלה שסברו שהדמוקרטיה בכלל מתה שלוש שנים קודם לכן, כבר עם בחירתו של בגין לראש הממשלה, ושהגיע הזמן ליצור דמוקרטיה מסוג אחר, מהותי יותר. הם לא רק דיברו.

אבל בין הפעמים הרבות שבהן מתה הדמוקרטיה והלכה לעולם שכולו נאור, היו לה גם תקופות חיוניות מאוד. למשל ב-1992, כשחוק יסוד בעל השלכות עצומות עבר בהצבעה בהשתתפות פחות ממחצית חברי הכנסת, ורק 32 מהם תמכו בו. או כשבית המשפט העליון החליט - ללא משאל עם או אינדיקציה דמוקרטית אחרת – שאותו חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שבכוונה לא שוריין על ידי הכנסת, יהפוך לחוקה שתחייב את הכנסת. הדמוקרטיה באותם ימים אפילו לא חשה לחץ בחזה.

הדמוקרטיה חשה בטוב גם כשבג"ץ פסל את חוק המסתננים שלוש פעמים, בין השאר מפני שלשופטים היה נראה ש-12 חודשי משמורת זה מידתי ו-20 לא. לחץ הדם שלה היה מושלם כששר הפנים, מי שלפי החוק רשאי לשלול לפי שיקול דעתו תושבות, החליט למלא את תפקידו ולשלול מחבר פרלמנט חמאס את תושבותו הישראלית, אבל בג"ץ החליט שבאמת הגיע הזמן לשלול. את הסמכות מהשר, כמובן.

באותם ימים מצבה של הדמוקרטיה הישראלית מעולם לא היה טוב יותר. אפילו כשיועצים משפטיים לממשלה חקרו ראשי ממשלה ושרים, ובאותה שעה ממש איימו עליהם, בכובעם השני כמובן, לבל יעזו להעביר חוקים מסוימים. מה נאמר, היא פרחה.

אז כעת, כשהמערכת הפוליטית שוקלת להשיב את הסדר ואת האיזונים בין הרשויות, שבות ונשמעות על כל במה קינות סוף הדמוקרטיה. כמעט כמו ההשלמה האוטומטית בטלפון הנייד.

כדאי לקבל קצת פרופורציות מן ההיסטוריה. בואו ננהל את הדיון ברצינות ולא בהיסטריה, ונקווה שהרפורמה המוצעת כעת תיעשה בגלוי, באופן מנומק ובאישור המוסדות שנבחרו זה עתה על ידי הציבור.