את התועבה של סמוטריץ' ואשל אעצור בגופי
באמצעות חלאת ה"חסינות-התגברות" יהפכו אותנו העו"ד מקדומים והמורשע מלשכת נתניהו לאוסף שבטים עוינים במדינת עולם שלישי מושחתת ורקובה. ואז אולי אשכב על כביש 1 ואעצור את התנועה. ואולי גם אתם
אוטוטו השר בצלאל סמוטריץ'. שף קטן ופעלתן(צילום: רפי קוץ)
מבשלי הצפרדעים
שני מאסטר-שפים זריזים מבשלים עכשיו שתי צפרדעים כאן בארץ. צפרדע אחת רעילה ומסוכנת, והשנייה טובה ומסכנה. הצפרדע הרעה היא קומבינת ה"חסינות-התגברות" שאיתה תקום בקרוב הקואליציה החדשה. למרבה ההפתעה, דווקא שפים מן הציונות הדתית מבשלים לנו את הצפרדע הזאת.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
מטעם איחוד מפלגות הימין – השף בצלאל סמוטריץ', שר לעתיד, שיודע היטב את מלאכתו. הוא בוגר לימודי משפטים במסלול אברכים, תורתו הייתה אומנותו, והוא גם הומופוב מוצהר ("יש לי פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש"). ומטעם הליכוד – השף נתן אשל, ראש לשכת ראש הממשלה לשעבר, שהורשע, ננזף, והורחק לצמיתות משירות המדינה בעסקת טיעון ("צילמתי אותה צילומים לא מקובלים").
שני השפים לא נחים לרגע. הקשבתי לראיון עם סמוטריץ' בשבוע שעבר ברדיו, והתפעלתי מן הרהיטות שבה דיבר על "משילות", על הפרדת רשויות, על ערכים ועל דמוקרטיה. הקשבתי ולא האמנתי: השף הקטן והפעלתן הזה טובל ושרץ בידו.
השף נתן אשל, לעומתו, מבוגר ושקט הרבה יותר. אצלו מדברים מעשיו ולא פיו. האם ייתכן ששני השפים האלה הם פניה החדשות של הציונות הדתית?
לא מייצגים את הציונות הדתית
לדעתי לא. סמוטריץ' ואשל לא מייצגים את רוחו של הציבור הדתי-לאומי, כשם שיגאל עמיר לא מייצג אותו. נציג נאמן לציבור הגדול והערכי הזה הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שגינה בחריפות ובאומץ את הצפרדע המסריחה של סמוטריץ'. אבל רובינשטיין, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, יושב עכשיו עם כולנו ביציע, בזמן שסמוטריץ' ואשל מבשלים במרץ מאחורי הקלעים.
צפרדע תמימה וטעימה
הצפרדע השנייה, החביבה והמסכנה, שגם אותה מבשלים עכשיו שני המאסטר-שפים, היא בעצם אנחנו, אלה שתורתם אינה אומנותם. אנחנו, הישראלים הדתיים, המסורתיים והחילונים שעובדים למחייתם, משלמים מסים, הולכים למילואים ושומרים גם על הארץ וגם על החוק. מה? אנחנו? צפרדע? כן, ועוד איך. אנחנו צפרדע תמימה ומסכנה.
מספרים שכאשר שף מבשל צפרדע, הוא חייב לוודא שהיא תגיע חיה לסיר ותשיב את נשמתה רק תוך כדי הבישול. ככה היא הכי טעימה לצרפתים. עניין של טעם. לכן השף מכניס את הצפרדע לסיר כשהמים עוד קרים, ומחמם את המים לאט. כל כך לאט, שהצפרדע לא שמה לב שהחום עולה. היא שוחה לה בכיף בתוך הסיר ונהנית מן האירוויזיון, מכוכב נולד, וממאסטר-שף, עד שנהיה חם מדי ומאוחר מדי – ואז היא מתה. בתיאבון. ושאפו לשפים סמוטריץ' ואשל, שמבשלים אותנו בלי מלח ובלי בושה, ומקווים שלא נעשה מזה עניין גדול.
מצב חירום לאומי
אבל זה עניין גדול. מאוד. זה מצב חירום לאומי, לא פחות. לדעתי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו כאן בישראל הוא ששני חוקי ה"חסינות-התגברות" האלה יעברו בכנסת. זה הרבה יותר מסוכן לישראל מאיראן, ומחיזבאללה, ומחמאס, ומעוד אינתיפאדה. ולא רק אני חושב ככה.
סמוטריץ' ואשל, עם שני חוקים שהם יעבירו ברוב רגיל בכנסת, יעשו לישראל ביום אחד את מה שכל האויבים שלה מעולם לא הצליחו, ולעולם גם לא יצליחו, לעשות לה. כי שני החוקים האלה אומרים דבר פשוט מאוד: שבישראל מותר לגנוב, ובישראל מותר לקחת שוחד.
ואם חס וחלילה שני החוקים האלה יעברו כאן, בחסות האירוויזיון והקואליציה והחום של ראשית הקיץ – אז הלכה המדינה. חד וחלק. הלכה המדינה? אני לא מגזים? לא. בכלל לא. כי אם החוקים האלה יעברו, ישראל תהפוך בבת אחת לטורקיה, ובהמשך היא תהפוך גם ללבנון.
כי השף הקטן מקדומים והשף המורשע מלשכת ראש הממשלה יכולים להפוך אותנו, ביום אחד, מעם אחד – לאוסף של שבטים עוינים, שחיים במדינת עולם שלישי מושחתת ורקובה עד היסוד. ומשם אין דרך חזרה. הם יכולים לחתוך, בעזרת שני חוקים, את החוט הבלתי נראה שמחזיק את כולנו יחד בארץ הזאת, למרות חילוקי הדעות בינינו. זה החוט שבעזרתו ובשבילו יצרנו כאן, כמעט יש מאין, את אחד המקומות היפים בעולם.
אז מה אפשר לעשות?
יש הרבה מה לעשות. הנה אפשרות אחת. כותב שורות אלה גר במבשרת ציון. ביום שבו הקואליציה החדשה תנסה להעביר בכנסת בפעם הראשונה את חלאת ה"חסינות-התגברות", אקח את דגל ישראל הגדול שתלוי אצלנו במרפסת, לכבוד יום העצמאות, וארד איתו ברגל לכביש 1. כשאגיע לשפת הכביש, אתעטף בדגל כמו בטלית. ואז, מי יודע, אולי אשכב על האספלט, ואעצור בגופי את התנועה בין ירושלים לתל אביב.
אני מאמין שנהגי ישראל לא ידרסו אותי, ומאמין גם שלא אהיה היחיד. יש מצב שייצאו באותו יום אל הכבישים של הארץ הזאת עוד כמה אנשים כמוני. אולי עשרה, אולי 100, אולי מאה אלף. אם חס וחלילה יגיע היום הזה, אולי נעצור את התועבה של סמוטריץ' ואשל בגופנו. ואם חלילה הכנסת תכשיר את השרץ, ייתכן שארד שוב אל הכביש. ושוב. ללא הגבלת זמן.
מחאה לא אלימה
אני מדבר על מחאה לא אלימה, שתעצור את המדינה הזאת ברגע האחרון לפני שהיא מחליקה לתהום. מחאה לא אלימה – כי אנשים אחים אנחנו, ולעולם לא תהיה כאן יד איש באחיו. אבל תהיה כאן מחאה. חזקה, נחושה, חכמה, נועזת, ואם צריך – גם ממושכת.
אני לא נביא, לא איש פוליטי, וגם לא מנהיג המונים. אני רחוק מאוד מכל זה. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני חננה, קצת ביישן, ומאוד יורם. אבל אני לא פחדן. יש לי נשימה ארוכה, וסבלנות, ואהבה, ואמונה. נלחמתי בלבנון וכמעט נהרגתי למען המדינה הזאת. לא פעם ולא פעמיים. אם צריך, אני מוכן להילחם שוב, למענה ולמען העתיד של הילדים שלי. גם על כביש 1, קרוב לבית. ואני לא היחיד.
ומה עם נתניהו
למרבה ההפתעה, כל הסיפור הזה הוא לא על נתניהו. גם אם נתניהו ראש ממשלה טוב, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, כשהחשדות נגדו ידועים – הוא חייב להישפט מחר בבוקר על המעשים החמורים שהוא חשוד בהם, כמו כל אזרח אחר.
זה לא שמאל וימין. זה צדק ואמת, שבלעדיהם לא נשרוד כאן. ולכן, גם אם נתניהו ישנה את טעמו ויחליט פתאום להתאתרג, גם אם יכריז על הסכמתו לפתרון שתי המדינות, עם פלסטין מפורזת שבירתה ירושלים המזרחית – הוא עדיין חייב להישפט – ועכשיו – על החשדות הכבדים נגדו.
הלוואי שיימצא זכאי. הלוואי שכל כתבי האישום בטעות יסודם. ואז הוא יחזור להנהיג את המדינה בדרך שלו, שבה בחרו רוב אזרחי ישראל, ואני אעלה מכביש 1 חזרה הביתה. כי למרות שהרוב שתומך בנתניהו דחוק מאוד – הדרך שלו לגיטימית, גם אם אני באופן אישי לא מסכים איתה. אבל אם הוא יימצא אשם בדין – יקרה לו מה שקורה אצלנו לכל עבריין שמורשע בעבירת שוחד.
להחליף את השלטון ברחוב במקום בקלפי?
זה לא פוטש, לא הפיכה, וגם לא "ניסיון להחליף את השלטון ברחוב במקום בקלפי". אין לי שום כוונה להחליף את השלטון, ולא באמת חשוב לי אם ראש הממשלה ישב בכלא, או יהגר לאמריקה, או שההליך נגדו יוקפא והוא ילך הביתה לקיסריה, כמו עזר וייצמן בשעתו, ומישהו אחר מן הליכוד יחליף אותו בראשות הממשלה.
אנשים חסרי מעצורים וממולחים מנסים לבלבל אתכם בשיטתיות בעניין הזה, אז אל תתבלבלו: זה לא נתניהו, ולא הכנסת, ולא בג"ץ, ולא "משילות". זה לא הליכוד, ולא כחול לבן, ולא השמאל, והימין, והמרכז, והאליטות, וגם לא התקשורת. זה משהו אחר לגמרי, שקשה לקרוא לו בשם, אבל הוא מחזיק את כולנו יחד. ואם הוא ייחתך – אבדנו.
סוף דבר
שמתם לב שלא פניתי אל ראש הממשלה עצמו? זה כי אין טעם לדבר איתו. את נתניהו מעניין עכשיו רק דבר אחד: לא להיכנס לכלא. כל מילה שיוצאת מפיו היא רק הסחת דעת, ספינים וקומבינות. ומי אני שאאשים אותו? רק אלוהים יודע איך אני הייתי מתנהג לו הייתי במקומו. ייתכן שהייתי עושה דברים דומים.
אבל אני לא במקומו. אני במקומי. אני חי כאן, ולא אזוז מכאן. זה הכול.
אם את ואתה, שקוראים את זה, חושבים כמוני, אז תעבירו את הלינק לחברים שלכם. ואם עדיין אין לכם בבית, אז בבקשה תקנו דגל ישראל גדול. ותחכו. הלוואי שלעולם לא נצטרך לרדת אל הכבישים שלנו. אבל אם יבוא היום, אהיה שם. ואולי גם אתם. זה לא קל. הדרך אמנם ישרה אבל היא ארוכה, ואין בה קיצורים. ובכל זאת בסוף, תמיד, האמת והצדק מנצחים.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
