מראדונה לא הופיע, אבל דמותו נכחה במלואה בפסטיבל קאן
"דייגו מראדונה", סרטו של אסיף קפדיה, שביים גם את סיפורו של אגדת הפורמולה 1 איירטון סנה, מציג הפעם את המסע המורכב של הכוכב הענק והשנוי במחלוקת, מבלי לייפות את הצדדים האפלים שבו. הקהל התאכזב שהוא לא הגיע, אבל נתן לו הרבה אהבה מרחוק. דיווח מיוחד מפסטיבל קאן
אכזבה מרה נגרמה אתמול לבאי הבכורה העולמית החגיגית של הסרט התיעודי "דייגו מראדונה" בפסטיבל קאן ה-72: אליל הכדורגל, מספר 10 האגדי, האיש והשערוריות שמאמן כיום במקסיקו, לא טרח להתייצב בריביירה הצרפתית ולא צעד על השטיח האדום של ארמון הפסטיבל.
אחרי שהסרט הסתיים, ועל רקע התשואות, אמר אסיף קפדיה במאי הסרט לנוכחים: "אני מצטער שדייגו לא הצליח להגיע. הוא לא מסוגל היה להיות פה. אני יודע שהוא רצה לבוא, אבל הוא לא מרגיש טוב וצריך לעבור ניתוח בכתף. הלוואי שהוא היה כאן כדי לראות את האהבה אליו של כולם בקאן".
"דייגו מראדונה" מתמקד בתקופה הנאפוליטנית של הכדורגלן הארגנטינאי, בשנים 1984-1991 בהן לבש את החולצה התכולה והפגין את הכדורגל הכי טוב שלו. "התקופה הזאת בעיר בדרום איטליה מבטאת למעשה את כלל הסיפור של מראדונה", אומר עיתונאי איטלקי שמתראיין בסרט. "מראדונה היה אז מורד, גיבור, רמאי, אל".
ומראדונה אכן היה אל נערץ, בעיר שהייתה אז נחשלת במיוחד, ועד היום דמותו נוכחת שם כאילו לא עברו כמעט שלושים שנה מאז שפשט את החולצה התכולה: חנויות מוכרות מזכרות הקשורות אליו, ציורים שלו בדמות ישו, ברים המוקדשים למיתוס ובניינים שלמים מקושטים בציורי ענק הנושאים את דמותו.
מראדונה הגיע לעיר הנמל הססגונית מברצלונה בתקופת משבר בקריירה. "הייתי במצב גרוע. על הפנים", מתוודה מראדונה בסרט. "סבלתי מפציעות, כולל שבר בקרסול, בגלל הדרך האלימה בה משחקים בספרד. רציתי רק לעזוב את המדינה הזאת ולא היה אכפת לי לאן. כמו כן, היו לי חובות בשל התנהלות בעייתית של המנהל האישי שלי, אז הייתי זקוק לחלק מדמי ההעברה".
הרכישה של מראדונה תמורת כ-7.5 מיליון דולר, שברה את סכום שיא ההעברות עבור שחקן, הפתיעה את המומחים ועשתה כותרות. אבל מהר מאד המציאות של העיר הענייה והמועדון הלא מפואר התפוצצה לו בפרצוף. "הבטיחו לי בית וקיבלתי דירה, ביקשתי מכונית פרארי וקיבלתי פיאט", הוא רוטן בסרט.
ההתחלה בנאפולי לא הייתה מזהירה, ולמרות הרכש החדש, הקבוצה המשיכה להפסיד והגיעה למקום השמיני בטבלה בסיום העונה. מראדונה הבקיע אז 14 שערים. בעונה השנייה הקבוצה כבר סיימה במקום השני, ואז הגיעה עונת 1986/1987, בה זכתה נאפולי לראשונה באליפות איטליה ואף השלימה דאבל. ב-1989 הקבוצה זכתה בגביע אופ"א. עד לאחרונה מראדונה גם החזיק בתואר מלך השערים בכל הזמנים של המועדון: 115 שערים. מארק האמשיק הדיח אותו מהתואר ב-2017.
קפידה מציג בסרטו גם את הצדדים האפלים וההרס העצמי של מראדונה, בן שכונת צריפים ענייה מבואנוס איירס: ההוללות, ההתמכרות לסמים, עודף המשקל, הבילויים, הבגידות בקלאודיה רעייתו ואם ילדיו, הבן הלא חוקי בו הוא לא הכיר במשך שנים רבות. "את הסמים גיליתי בברצלונה", מספר מראדונה. "הסנפתי טיפה של קוקאין והרגשתי סופרמן. ואז הגעתי לנאפולי, ושם היה קוקאין בכל מקום".
וככה זה נראה כשמראדונה מנסה לעשות כושר בימינו
בין ספקי הסמים שלו אפשר היה למצוא את נציגי הקומורה, המאפיה המקומית, והסרט עוסק בקשר המפוקפק שלו עם אחת ממשפחות הפשע. "דייגו היה בן ערובה שלהם", סובר אחד המרואיינים. ומראדונה, שנתפס על שימוש בסמים בבדיקה, הושעה ובסופו של דבר עזב את נאפולי. לטענתו זאת הייתה נקמה של רשויות החוק של ארץ המגף, אחרי שהוא ונבחרת ארגנטינה הדיחו את נבחרת איטליה בחצי הגמר של מונדיאל 1990. ראוי לציין גם שלקראת המשחק ההוא, שנערך מכל המקומות דווקא בנאפולי, קרא מראדונה לתושבי העיר לתמוך בארגנטינה בטענה שהאיטלקים מזלזלים בעיר ומזניחים אותה, מה שעורר הרבה כעס באיטליה. "בסופו של דבר עזבתי את נאפולי בודד", הוא מתוודה. "כשהגעתי לנאפולי חיכו לי 85,000 איש. כשעזבתי, איש לא נפרד ממני".
קפידה עשה בעבר סרטים תיעודיים על שתי דמויות טראגיות. האחד על נהג המרוצים הברזילאי איירון סנה, גדולי נהגי הפורמולה 1 שנהרג בתאונה, והשני "איימי" שזכה באוסקר על הזמרת-יוצרת הבריטית איימי וויינהאוס שהתמכרה לסמים ומתה מהרעלת אלכוהול בגיל 27. "מאחר והפעם מדובר על הגיבור שלי בחיים, אז הסיפור שונה", מעיד קפידה. "פגשתי את דייגו מספר פעמים וקלטתי כמה הוא מנהיג עוצמתי וכריזמטי.
"ראיינתי אותו בתקופה בה הוא חי בדובאי, ואז כשהמשכתי לעבוד על הסרט שמעתי שמועות שהוא לא במיטבו ואף מאושפז בבית חולים. בכל פעם שרציתי להראות לו עותק של הסרט הוא טען תמיד שהוא עסוק וביטל את פגישתנו. ואז הוא הזמין אותי לפגוש אותו במונדיאל של מוסקבה. במקרה של דייגו אתה אף פעם לא יכול לדעת מה הוא יעולל. אגב, אחד הבנות שלו אמרה לי משהו מאוד מעניין: הרבה פעמים אנשים כמו איימי וסנה זוכים לסרטים רק אחרי שהם מתים. היא אמרה שזה דבר טוב באמת שאבא שלה זוכה לראות סרט עליו כשהוא בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
