ביקורת סרט - "מלחמה פרטית": צדקנות מערבית מצקצקת ותו לא
סיפורה של העיתונאית מארי קולבין, שמצאה את מותה בהפגזה של הצבא הסורי על העיר חומס בשנת 2012, הפך בסרט לסיכום פשטני של תפקיד העיתונות המסקרת אזורי סכסוך. רוזמונד פייק בתפקיד הקדושה המעונה של העיתונות הכתובה עושה עבודה גרועה במיוחד וסבלם של קורבנות המלחמה האמיתיים לא בא לידי ביטוי בכלל
"מלחמה פרטית" (A Private War) הוא עוד אחד מאותם סרטים שמעמידים במרכזם את הצדקנות המערבית הניצבת נחושה ונדהמת אל מול האכזריות הברברית של משטרים דכאניים בעולם השלישי. בעבור רוזמונד פייק, אחת השחקניות הבלתי-נסבלות של תקופתנו, הוא מספק הזדמנות להפגין רצף של מניירות שנועדו להדגיש את מקצועיותה של הדמות שהיא מגלמת, כמו גם קריסתה כתוצאה מהמאמץ הפיזי והנפשי הכרוך בסיקור העיתונאי של אזורי עימות. מזמן לא חוויתי סרט שתובע ממני לצקצק בלשוני בתדירות קבועה של אחת לשתיים-שלוש דקות. הנה היא שוב, הקדושה המעונה של העיתונות הכתובה.
הסרט מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, כתבת המלחמות ואזורי הסכסוך של ה"סאנדיי טיימס" הבריטי, שמצאה את מותה בהפגזה של הצבא הסורי על העיר חומס בשנת 2012. היא הייתה מזוהה עם הרטייה שעטרה את עינה השמאלית, תוצאה של פציעה במהלך סיקור מרד הנמרים הטאמילים בסרי-לנקה.
סרטו של מת'יו היינמן, ש"ארץ הקרטל" התיעודי שלו מ-2015 על סחר סמים בגבול ארה"ב-מכסיקו היה מועמד לאוסקר, נפתח בהפגזה הפטאלית על חומס, ומשם חוזר אחורנית. בחירה נרטיבית לא לגמרי מנומקת, ומכל מקום כזו שאינה מספקת עוגן דרמטי ממשי. ככלל, עיצוב אזורי המלחמה כאן לא מהווה יותר מאשר רקע להצהרות הפומפוזיות של קולבין בדבר שליחותה העיתונאית הנאצלת, כמו גם הזדמנות לפייק לפעור את עינה האחת ולנהום תוך שהיא מעשנת בשרשרת. מזמן לא ראיתי סרט שמתרכז כל כך באופן שבו השחקנית הראשית מדליקה סיגריה.
סבלם של הקורבנות האמיתיים – באפגניסטן, עיראק וסוריה – אינו מעניינו של הסרט הזה, המבוסס על תסריט מאת אראש אמל (מי שכתב את "גרייס ממונקו" העלוב). התסריט עצמו, כמקובל לא פעם בסרטים שעניינם סיפור אמיתי, נשען על כתבה מאת מארי ברנר שהתפרסמה ב"ואניטי פייר" בשנת 2012 ושכותרתה מעניקה לסרט את שמו. תפקידם של הקורבנות הוא לאפשר לצדקנות המערבית להביע את סלידתה ממלחמה ואלימות (העובדה שהמערב הוא זה שמטפח ותומך בדיוק באותן עוולות שהסרט הזה מתאר אינה עולה אף על דעתה של קולבין, לפחות כפי שהיא מוצגת כאן).
עוד ביקורות קולנוע:
בסצינה מביכה במיוחד מטיחה קולבין השיכורה (על פי רוב, היא שיכורה או מעשנת או גם וגם) בעורך שלה (בגילומו של טום הולנדר): "אני רואה את זה כדי שאתה לא תצטרך". היא מתכוונת לקורבנות המלחמה, כמובן. מעולם לא נתקלתי בסיכום פשטני ודידקטי יותר של תפקיד העיתונות המסקרת אזורי סכסוך. הצורך של היינמן להציג את קולבין כמי שראויה להערצה וחיבוק אמיץ גובל בסרט הזה בפאתטיות.
ומי היא, בעצם, מארי קולבין? "מלחמה פרטית" לא מספר. הסרט מתייחס לגברים בחייה, אחד מהם הוא דמות לא ברורה של איש עסקים אמיד (סטנלי טוצ'י) – דמות פיקטיבית המבוססת על מי שהיה בן זוגה של קולבין בזמן מותה. דמות אחרת, זו של בעלה (גרג ווייז), שהיה במציאות היסטוריון, אף היא צצה ונמוגה בתחילת הסרט. העיקר, כאמור, לפנות מקום לשחזור המרשים באמת (בעזרתו של הצלם זוכה האוסקר רוברט ריצ'רדסון) של הפגזות מרכזי ערים וסבלה של אוכלוסייה אזרחית – שחזור שעיקר תכליתו הוא להציג את אומץ לבה ודבקותה במשימה של קולבין. בסרטו של היינמן, קולבין היא הסמל והסבל של עיתונות מלחמות, לא דמות אנושית שאפשר להזדהות איתה.
"מלחמה פרטית" אינו עוסק בהשלכות האתיות של הדיווח העיתונאי על זוועות המלחמה, בהיותה של קולבין אישה בין גברים, ובמצב הפוסט-טראומטי שבו היא נמצאת שהשפעתו מתוארת במונטאז' וולגרי ומגוחך המשלב בין סצינת זיון והתפרקותה הנפשית, כאשר בפסקול נשמעים תיאוריה מקבר המונים בעיראק (וגם הם מתפייטים יתר-על-המידה).
הסרט גם לא מסביר את האובססיה של קולבין לשוב ולסקר את אזורי המלחמה, כמו הייתה מכורה למראות המוות והסבל האנושי. למעשה, הוא לא אומר דבר על דמותה, ומי שיבחרו לצפות בסרט – יתקשו לעמוד על חשיבותה המקצועית מעבר לעובדה שהיא בחרה בשדה סיקור עתיר אדרנלין. יתר הדמויות, ביניהן הצלם שמלווה אותה (ג'יימי דורנן), נותרות שוליות בסיפור – האם צלמים-גברים אכן נותרים שוויי נפש לזוועה יותר מנשים המסקרות אותה? הסרט לא מרחיב.
הופעתה של פייק בתפקיד הראשי היא ודאי אחת הגרועות שנצפו לאחרונה בקולנוע. כל משך הסרט המייסר הזה חשתי שאני מתבונן בשחקנית המבצעת חיקוי נורא במיוחד של מריל סטריפ. האכזבה מהסרט היא מרה, גם נוכח העובדה שהיינמן ביים בעבר סרט תיעודי מצוין, "עיר רפאים" (2017), שעקב אחר עיתונאים סוריים המסקרים במחתרת את הזוועות שחולל דאע"ש בעיר א-רקה שהפכה אחרי שנכבשה לבירת המדינה האסלאמית. את סיפורה של קולבין, לעומת זאת, הוא פספס.
