סולן דיסטרבד: "סבא שלי היה בהגנה וסבתא שלי על שער 'לאישה'"
הוא אולי נראה קשוח, אבל דיוויד דריימן סולן להקת המטאל דיסטרבד, הוא היהודי הכי מענטש שיש. בריאיון ל-ynet לקראת הופעתם הראשונה בארץ, הוא מספר על הבעיות בלימודיו בישיבה ("הייתי ה'סרסור' ו'סוחר הסמים'"), מתייחס לאנטישמיות הגואה ומסביר למה הוריד את הפירסינג. צפו
דיויד דריימן הוא כנראה המוזיקאי הבינלאומי הכי ישראלי שיש והוא בכלל אמריקני. סולן להקת המטאל דיסטרבד מדבר בעברית, יש לו מעל ל-3,000 קרובים בארץ והוא מתגאה בשורשים הישראלים שלו שכללו סבא בהגנה וסבתא שכיכבה על השער של "לאישה" "כחיילת ישראלית שהחזיקה את העוזי, תימנייה יפהפיה". "אז הקשר שלי לישראל חזק מאוד", הוא מספר בריאיון ל-ynet לקראת ההופעה של דיסטרבד ב-2 ביולי בלייב פארק בראשון לציון.
"אני יהודי די רע", הוא אומר ומשוויץ במגן-דוד שהוא עונד על צווארו, אבל מודה שכמה מהחוויות המוזיקליות הראשונות שלו היו בבית הכנסת, סביב שולחן השבת בזמירות ובתפילות. "אבא וסבא שלי בזרם החסידי. סבא רבא שלי היה החזן בבית הכנסת בירושלים הרבה שנים, נהגתי לומר שקיבלתי את הקול שלי ממנו. כי האבא והסבא שלי לא באמת יודעים לשיר".
הוא נולד בברוקלין, ומשפחתו, שהייתה חילונית ואחר כך דתית אדוקה, שלחה אותו ללמוד בבית ספר יהודי ומאוחר יותר בישיבה (הוא אף למד בישיבת נווה ציון בירושלים). אבל דריימן לא מצא את עצמו במסגרת התובענית. "שכשאתה בסביבה כל כך נוקשה, אתה ער משבע בבוקר ועד שבע בערב. אין אף קשר עם המין השני, אתה לא יכול לראות סרטים, טלוויזיה, לא יכול לקרוא עיתונים - למען השם! - כי חס וחלילה תראה פרסומת של אישה בבגדים תחתונים. רק רציתי להיות נער נורמלי".
"סידרתי לחברים שלי דייטים, אז הייתי ה'סרסור' בבית הספר. עישנתי גראס במרתף ונתתי לחברים לעשן, אז הייתי ה'סוחר סמים'", הוא נזכר כיצד נתפסו מעשיו במסגרת הנוקשה, בעוד מבחינתו הם היו "רעים ולגיטימיים". "אבל מה שלקחתי משם, זה כבוד רב ואהבה למסורת שלי. בסוף התיכון הלכתי לישיבה בישראל, כבר הייתי שנתיים מהסמכה כרבי. אבל בחרתי דרך אחרת".
הדרך הזו לקחה את דריימן למוזיקה, אבל הוא מעולם לא התנתק מהשורשים שלו. סבו וסבתא היו ניצולי שואה, ושרדו כל אחד בדרך נס. באלבום האחרון הוא הקדיש שיר לסבתו שהלכה לעולמה השנה, הניצולה האחרונה במשפחה, ששרדה את אושוויץ. את הסיפורים על מה שחוותה, כמו גם סיפורו של סבו שהיה בברגן בלזן, דריימן מכיר והן השפיעו על אמנותו.
מה אתה מרגיש לגבי פשעי השנאה בארצות הברית?
"נורא. יש יותר מדי אנשים שהפכו בפומבי את האנטישמיות למיינסטרים, הפכו את זה לבסדר. מקובל חברתית".
"החלק העצוב, במיוחד ביחס לחלק הערבי של העולם, זה שאין שני עמים שהם קרובים גם מבחינת דם כמו הערבים והיהודים, אנחנו צאצאים ישירים של יצחק וישמעאל. הטרגדיה היא שאנחנו לא פועלים כמשפחה, זה פשוט נורא".
דריימן גם לא זר ללחץ של ה-BDS, "הם ניסו, אבל הם יודעים מאיפה אני בא, אני לא צריך להתנצל בפני אף אחד, אם כבר אנשים צריכים להתנצל בפניי על שלא אישרו לי להיכנס למדינה שלהם עם חותמות ישראליות על הדרכון שלי. אין עוד לאום אחר בעולם שאסור לו להיכנס ל-17 מדינות בעולם, זה לא קיים, רק אנחנו".
"יהיו כמה אידיוטים עם פה גדול כמו רוג'ר ווטרס שהחליטו לוותר על התרופות שלהם ולצאת נגד אנשים ברשת, ולבלות עם כל מיני אנטישמים. את יודעת מה הם יכולים לעשות".
על אף הקשר העמוק שלו לישראל, זו הפעם הראשונה שדריימן מביא את הלהקה שלו לכאן וגם את בנו הקטן. אישתו כבר הייתה כאן פעמיים ואפילו זכתה להצעת נישואים באילת. "אני רוצה שהם ייראו את היופי, שיכירו את ההיסטוריה", הוא מספר ומפליג בשבחה של הארץ, "אפשר לעשות סקי בגולן, לשתות יין בגליל, קו חוף שלא מבייש את הריביירה בצרפת. כשהולכים לירושלים זה כמו לחזור בזמן והאדריכלות המדהימה".
והאירוויזיון
"זה דבר מדהים. שאלוהים יברך את בטע, אה, נטע, נטע. היא מדהימה ומה שזה עשה - זה פורץ דרך לישראל, ואני אוהב את זה".
תדגים לקהל שלך קצת מהעברית שלך?
"כן, אני אנסה לדבר בעברית עם הקהל כמה שאפשר במהלך ההופעה, אבל אולי זו לא תהיה עברית מושלמת. ויש לי כמה הפתעות".
לאחרונה סיפק למעריצים שלו הפתעה אחרת כשהוריד את הפירסינגים הגדולים בשפה שהפכו לסימן ההיכר שלו. "תודה לאל, התעייפתי מזה", הוא מסביר ומתייחס לתגובה הנדהמת של המעריצים, "זה כאילו שמשון איבד את השיער. אחרי הקליפ של Sounds of Silence זה כבר לא משנה. אנשים מכירים את הפנים שלי. כשהייתי מוריד אותם הייתי כמו כל איש קירח. יכולתי להיות האווי מנדל, הבחור מסקס והעיר הגדולה, אנדרה אגסי. אני לא חושב שמישהו יקנה או לא יקנה תקליט של דיסטרבד בגלל שאני שם או לא שם את הפירסינג".
הרגע שהפך את דיסטרבד מלהקת מטאל מוכרת בסצנה למפץ עולמי והיה להיט גם בארץ, היה החידוש שלהם ל-Sounds of Silence, במקור של סיימון וגרפונקל. דריימן מנסה להסביר מדוע דווקא השיר הזה נבחר על פני קלאסיקות רבות שהחבורה יכלה לחדש, "התוכן המילולי בעצמו היה כל כך מתאים למי שאנחנו כלהקה, ולאן שהמחשבות שלנו לקחו אותנו".
סיימון וגרפונקל אף פעם לא סיפרו על מה השיר הזה, זו הייתה תעלומה גדולה. האם אתה מבין?
"אני מאוד מבין. אני חושב שכולנו מוצאים סיבות, זמן וערגה מתמשכת לחשיכה. כשאתה רואה את חוסר הצדק ואיך אנשים לא רואים את המשמעות של הדברים שהם עושים, החשיכה יכולה להביא בהירות. זו הייתה חוויה מדהימה לתת לשיר הזה חיים חדשים. ואני נדהם מהדרך שפול סיימון הגיב לזה ונתן לזה את ברכתו".
