ליגה אחרת: גיבורי העונה בליגת העל
ערפד סרבי, דמויות ממלחמת הכוכבים, חאליסי וריאליטי ששבר את כל חוקי הפורמט. צביקה נעים עם הדברים שעשו לנו את העונה
ולדימיר איביץ'
בדקה הראשונה שנתקלים בוולדימיר איביץ' בטוחים שהרגע הוא יצא מסט של סרט ערפדים מפחיד. בדקה השנייה הוא כבר מוביל עליך משער של שחקן אלמוני שהוא סידר לו הופעת בכורה. כעבור ארבעה חודשים הוא לוקח אליפות ב־70 הפרש. הסרבי הגיע למכבי ת"א עם ניסיון מינימלי כמאמן בוגרים (שנה וקצת בפאוק סלוניקי) ולעס את הליגה הישראלית בנימוס נונשלנטי תוך כדי שהוא מגהק: "פייר־פליי".
סלובודן דראפיץ'
אם איביץ' הוא הסרבי המפחיד, דראפיץ' הוא הסרבי החייכן שתשמח לשתות איתו בירה. מאמן מכבי נתניה כזה נחמד שהוא אפילו מאפשר לשותף שלו שי ברדה לעמוד במחצית השנייה על הקווים ולצעוק הוראות שאף שחקן לא ממש שומע. השניים לא נבהלו משחרור צמד הכוכבים המרכזיים (ערן לוי ודיא סבע), בנו בנתניה קבוצה כיפית שכולם אוהבים לאהוב, הריצו אותה לצמרת ולגמר הגביע והוכיחו שהם יודעים לזהות ולטפח כישרונות שנפלו בין הכיסאות. אבל אולי עוד משהו נפל בין הכיסאות: היכולת להפוך ל"רעים" כשצריך לקחת תארים.
יוסי אבוקסיס
אחד הרגעים הזכורים והמאפיינים בקריירה של יוסי אבוקסיס השחקן נרשם בניצחון של הפועל ת"א על צ'לסי באוקטובר 2001: מיד אחרי הגול של שמעון גרשון בדקה ה־88 בפנדל, היה זה האדום עם הקרחת שרץ לשחקנים החוגגים והרים אותם כדי לחדש במהירות את המשחק ואולי להגדיל את התוצאה. הם באמת הגדילו, מבישול שלו. זה בדיוק מה שאבוקסיס עושה כמאמן. ניגש לדבוקת שחקנים מליגות נמוכות, מרים אותם אחד אחד, שולח אותם למרכז המגרש ומחדיר בהם את האמונה הבלתי מתפשרת שהם מסוגלים לנצח. ועוד קצת.
משה חוגג
אנשים שביקרו במשרדו של משה חוגג (קומה 26 במגדל במתחם הבורסה) מספרים שהוא גדוש בבובות של דמויות מסרטי פנטזיה כמו "מלחמת הכוכבים". המפרגנים יתלהבו מהסגנון ומהאנרגיה של היזם הצעיר, המתנגדים יטענו שזו עדות מהימנה לכך ש"האיש חי בסרט", אבל לכולם ברור שהבעלים של בית"ר ירושלים הוא "עוף מוזר" (ומוחצן) בנוף הכללי של הכדורגל הישראלי. במסגרת חיבתו לכוכבים ופנטזיה הוא הנחית בבית"ר פיגורות כמו מאור בוזגלו, ערן לוי ויוסי בניון, חטף מהפועל חיפה את המאמן ניר קלינגר ובסוף סגר את העונה בקרבות פלייאוף תחתון.
יוסי בניון
זה היה הריאליטי ששבר את כל חוקי הפורמט. יוסי בניון, שהתחיל את העונה כמנטור של מנור סולומון במכבי פ"ת, לחץ על הכפתור של הכיסא המסתובב וסגר אותה בתור האח הגדול שאומר לניר קלינגר "יש לך 30 שניות לעזוב את הבית וגן". בין לבין היו שלושה גולים, שני משחקי פרישה, עימות אחד עם אלישע לוי ו־1,041 דמעות. עכשיו רק צריך לקנות פיצוחים, לשלוף בירה מהמקרר ולראות אם העונה הבאה תהיה בפורמט של "הכוכב הבא" או "הישרדות VIP".
שופט VAR
השופט שלומי בן־אברהם עשה ב־16 במארס היסטוריה כשהפך לשופט הראשון שסימן בידיו את המלבן הדמיוני בליגת העל הישראלית (והזיע שבע דקות מול המסך לפני שהודיע "תמשיכו לשחק"), ואילו ג'ורג' פוצ'יבה מהפועל חדרה היה לראשון שנענש לאחר שנתפס דורך על מאור קנדיל ממכבי ת"א. מכניסת ה־VAR שום דבר בליגת העל כבר לא נראה אותו דבר. טוב, סתם. שכטר ממשיך להתחזות ברחבה, עדיין אין אחידות בשיפוט והאוהדים צועקים "מהמר" אחרי כל החלטה שלא אהבו. למרות הציניות והמקטרגים, מערכת ה־VAR נכנסה בצורה טובה וחלקה יחסית והוסיפה אלמנט חדש: זה לא נגמר ואתה לא חוגג גול עד שהאיש השמן מרפה מהאוזנייה, שורק ומסמן לקו האמצע.
אלונה ברקת
החאליסי שלנו. בשונה ממשחקי הכס, אלונה ברקת לא נטרפה ושרפה עיר שלמה, אבל גם עליה עבר משהו רע העונה. המלכה החוקית של שלוש האליפויות ניסתה להמיר את הפופולריות ב"טרנר" למנדטים וגילתה שכמו דרקונים, גם אלקטורט של אוהדי כדורגל יש רק באגדות. בדרך היא איבדה את האליפות בלי פייט. וכמו במקרה של דאיניריז, גם פה אפשר למצוא בתסריט רמזים מוקדמים לקריסה: ההסתבכות בפרשת החומרים האסורים של שיר צדק, הזיגזוג ביחס לבלם, ההחתמה הבהולה של השוער היווני אנסטיס וההתעקשות הפתטית סביב עניין שולי כמו אפודת השוער במשחק הראשון מול מכבי ת"א. מוקפת שלל יועצים וכשהיא מזיעה ממאמץ להישאר "מיסיס קלין", מדי פעם בורחת לאלונה קצת החאליסי.
חאלד חלאיילה
חאלד חלאיילה היה שם כשסכנין עלתה ב־2003, בזכייה ההיסטורית בגביע, את שער הבכורה כבש בעונת הירידה של 2006, עלה עם הקבוצה בחזרה ולאורך כל השנים היה דבר אחד שהוא עשה יותר מכל – נלחם. הגליצ'ים והוויכוחים הפכו אותו לשיאן הצהובים של ליגת העל בכל הזמנים, אבל עם כל הכבוד לשיא הזה, חלאיילה הוא גם השחקן שמעולם לא עזב את המועדון והפך לשיאן ההופעות שלו. השנה, בגיל 36, נראה שאפילו הוא התעייף. ליגת העל תחסר את אחת הדמויות הבולטות שלה שירדה ליגה אחרי 12 שנים – יותר בגלל ניהול כושל ופחות בגלל איכות התיקולים של הקפטן.
הילד האוהד
הילד האוהד שמגיע למגרשים הוא יצור מופלא. הוא מכיר את שמות שחקני הספסל של חטאפה (זה מה שקורה כשאתה משחק פיפ"א שבע שעות ברציפות) הטלפון שלו רוטט מדי 40 שניות עם סרטונים מגניבים של גריזמן, רונאלדו ופוגבה ובבר־מצווה הוא בונה על סלפי בקאמפ נואו עם מסי. ועדיין הוא עומד בתור כדי לראות כדורגלנים שקוראים להם גבי, ירדן או עומר. כן, גם הוא בגילו מזהה שהקצב לא משהו, שלפעמים מחכים יותר מדי עד שמגיע גול ושמקרוב בניון ממש רזה. אבל הוא ממשיך לשים צעיף, להחזיק ביד של אבא ולהגיע למגרש בשביל החוויה הכי מגניבה של השבוע.
גבריאל תאמאש
לרגע במהלך העונה נדמה שאם חייזר היה נוחת פה ופותח את מדורי הספורט, הוא היה בטוח שההכנה של כדורגלני ליגת העל חייבת לכלול ארגז בירה, צ'ייסרים בשרשרת ודהירה מהירה ברכב כדי להספיק לאימון שמתחיל בעוד שעתיים. ברור שלספורטאים מותר לבלות, אבל גבריאל תאמאש הוא רק מקרה מייצג של אובדן גבולות מסוכן שראינו העונה. אליו אפשר להוסיף את האישום בהפקרה של יצחק אספה, ההתהפכות של רומן הבראן ולכו תדעו כמה מקרים כלל לא הגיעו למשטרה והסתיימו עם כדורגלן מקיא בחצר ביתו תוך שהוא מוסיף קריצה ומלמול: "נשבע לך אחי, לא יודע איך הגעתי הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
