חיים של אחרים: הקסם של משקפי ה-VR

"יש למכשיר הקטן הזה סיכוי ענק לעשות שינוי בחברה", אומר האמן דניאל גונזלס בזמן שהוא מחזיק את משקפי ה-VR  (מציאות מדומה) השחורות שהוא פיתח יחד עם שניים מחבריו. "אני רוצה לגרום למשתמש לחוש חמלה. להכניס אותו לנעליים של מישהו אחר. שהוא ישמע את הסיפור שלו כאילו אלה המחשבות האישיות שלו". גונזלס נושם לרגע בין משפט למשפט באנגלית עם מבטא קולומביאני, ומוסיף "רק תחשבי מה זה יכול לעשות אם לכל אחד הייתה אפשרות כזאת".

שני זהר שדמה(צילום: דנה קופל)

גונזלס הוא חלק מקבוצה של שמונה אמנים, מדענים חובקי עולם, שהמשותף לכולם הוא אותו רעיון - לאפשר לכולנו הצצה, ולו לרגע, לחיים של מישהו אחר. "הדרך היחידה היא לחדור לתוך המחשבות והפחדים של אנשים אחרים ולתרגם אותם למציאות מדומה", הוא אומר. "צללנו למדעי המוח ונוירו־ביולוגיה, ולמדנו טריקים קטנים שגורמים למוח שלנו להאמין שהוא ממש נמצא בגוף של מישהו אחר וחווה חוויה של אדם זר לחלוטין".

אני טרנסג'נדר

כדי לבדוק אם משקפי הפלא באמת עובדים, יצאנו להתנסות בעצמנו. אני נפגשת עם גונזלס בדירה בתל אביב. הוא מציע לי להיכנס לנעליהם של פליט סורי שזה עתה נמלט מהקרבות או טרנסג'נדר שמתמודד כל יום עם סטגימות חברתיות. הוא מושיט לי את המשקפיים, כמעין שער לעולם מקביל. האוזניות מהודקות על אוזניי, ואני מתנתקת מהמציאות הנוכחית. כבר לא יכולה, לשמוע, לראות או אפילו לחשוב. שכחתי לרגע שאני יושבת בתוך סלון במרכז תל אביב.

"את עכשיו תהיי ג'ונה, טרנסג'נדר שחי באמסטרדם", גונזלס אומר, ומיד אני שומעת קול נשי ורך מריץ את מחשבותיו: "אני מרגיש לפעמים שאנשים נועצים בי מבטים ולא מבינים. אני מנסה ללמד אותם שיש כל כך הרבה יותר מהאישה והגבר שאנחנו מכירים כל כך טוב". אני ג'ונה. נראית, נשמעת, מריחה כמו ג'ונה. לפחות למשך שמונה דקות.

בנמל תעופה באמסטרדם חולפים על פניי עשרות אנשים. אני מסובבת את ראשי לצדדים, רואה כיצד הם נועצים בי מבטים ביקורתיים. ודאי חושבים, "זאת עוף מוזר". לפתע משב רוח נעים חולף בגבי. אני מסתכלת למטה, רואה שאני לבושה בגדי גבר חורפיים. שני גברים מתקדמים לעברי. לוחצים את ידי, אומרים לי שלום. כל מבט שכזה מרגיש כמו נצח. הם לא באמת מכירים אותי ואני לא אותם. אבל הכל כל כך אמיתי.

"אני עובד באמסטרדם עם עוד שני טרנסג'נדרים", מספר ג'ונה. "אנחנו חולקים את אותה מטרה משותפת, לעזור לעוד טרנסים שנמצאים במצב דומה לשלנו. אנחנו גם חוקרים מגדרים וזהויות, זה עולם מרתק".

מיד אני נזרקת לחדר השינה של ג'ונה. אני יושבת על המיטה, לובשת מכנסיים ונעליים גבריות. לידי, על הרצפה, מונח סקייטבורד. אני משחקת בו ברגלי הימנית. מה בדיוק הזהות המינית שלי? איך מכשיר כה קטן גרם לי לאבד את הזהות שלי ולהזדהות בן רגע עם בן אדם שונה ממני לגמרי.

"הרגע המשמעותי ביותר עבורי בתהליך שינוי המין, היה להוריד את החזה", ג'ונה חושב באוזניי. "ככה לא אהיה מתויג יותר". חברה שלי נכנסת לחדר. היא נוגעת בי ועוזרת לי להביט במראה. אני רואה את החזה. אני נוגעת בו. החזה של ג'ונה הוא החזה שלי. בכל פעם שאני מסובבת את הראש כך גם ג'ונה מסובב את ראשו. הראשים שלנו מאוחדים. ובתום שמונה הדקות אנחנו מתפצלים שוב - ג'ונה נשאר במשקפיים ואני חוזרת לגופי.

ג'ונה וחברה מול המראה(צילום: דנה קופל)

"איך היה?", שואל אותי גונזלס בעוד אני מורידה את המכשיר ולא כל כך מבינה איפה אני. "הרגשת את הרוח בנמל התעופה?", הוא אומר, "זה הייתי אני, נופפתי עם המגזין. הסקטבורד היה פשוט ניילון שהחליק על השטיח מתחתיך, ריח הקפה מהכוס ששמתי מתחת לאף שלך, והיד שנגעה בך, הייתה שלי".

אני מספרת לגונזלס שחשתי הזדהות גדולה עם ג'ונה בעקבות הניסוי, ושואלת אם אפשר באמת לעורר אמפתיה לסיפורים נוספים. "אי אפשר באמת לעורר אמפתיה לאדם אחר דרך המכשיר הזה כי זה בלתי אפשרי", הוא אומר. "אבל אפשר לעורר מחשבה בנוגע למצבו. לייצר נרטיב היסטורי בנוגע לכל מיני מצבים, כמו איך מרגיש טרנסג'נדר, פליט או מישהו עני".

המיזם הווירטואלי הזה, התחיל כשגונזלס עשה את המאסטר שלו בתקשורת דיגיטלית. "זה גרם לי לחשוב שאם אני מצליח להסתכל בעיניים של חבר שלי שנמצא בכלל ביבשת אחרת, מה יכול לקרות אם אני גם אצליח להרגיש מה שהוא מרגיש", הוא נזכר. "זה היה בתקופת הגל הראשון של המציאות המדומה, עם כל הקסדות המיושנות ומשקפי התלת מימד. ידעתי שאין מצב שאני משאיר את זה רק במגרש המשחקים".

גונזלס השתמש אז בכל הציוד הזול שרק יכל למצוא כדי לסיים את הניסוי החברתי שהתחיל במסגרת הלימודים, עד שלבסוף הציב מצלמת אינטרנט על הראש של אנשים ונתן להם להסתובב. גונזלס רצה לבדוק, איך אנחנו מתנהגים בזמן שאנחנו שולטים בהחלטות שמקבל אדם שונה מאיתנו. "בחדר השינה שלי היו פרחים, בובות ומספריים", הוא מסביר. "כשאמרו לי לעשות מעשה טוב הייתי נותן לבובות פרחים ואם היו אומרים לי לעשות מעשה רע הייתי גוזר לבובות את הרגליים והידיים, עד שהיו הופכות לגזרים קטנים".

החברים של ג'ונה

ביום הראשון של הניסוי האינטרנטי הזה, גונזלס פגש את פיליפ ובהמשך גם את מרטין - שני אמנים מדענים שהצטרפו לפרויקט. "פיליפ אמר שיש לו רעיון", גונזלס מסביר. "הוא רצה לבנות כלי שישמש למטרות חינוכיות בלבד. זה באמת מהתחלה לא היה אמור להיות מסחרי. זה הכלי החברתי האולטימטיבי לדעתי, בתקווה וזה יגרום למשתמש לעשות מעשה ולא רק לחוש חמלה".

השלושה התחילו לעבוד יחד במטרה לפתח את הפרויקט הראשון שלהם. "זה היה קשה לחשוב בצוות פתאום", הוא מסביר, "הייתי רגיל לעבוד לבד".

איך ההתפתחות של המכשיר השפיעה עליכם?

"התחלנו לעבוד עם מדענים שהסתכלו עלינו קצת כמו על חבורת אמנים חמודים שלא ממש מבינים מה הם עושים. בשביל לייצר תחושה מזויפת של חוש המישוש היינו צריכים להשתמש במערכות ובחליפות מאוד מגושמות. עכשיו במקום לפתח כפפה מתוחכמת שתגרום למשתמש להרגיש כאילו הוא מחזיק כוס, אנחנו פשוט משתמשים בכוס אמיתית ונותנים לו לגעת בה במהלך החוויה".

להיות פליט מסודן

היום ישתתפו שניים בפסטיבל "מוסררה מיקס" לאומנות ומוזיקה שיתקיים בירושלים. במהלך הפסטיבל יוכל ציבור המבקרים להתנסות במשקפיים במשך 5-10 דקות. גונזלס וחבריו מסבירים כי "ההבנה של עצמי, קשורה בהכרח להבנה של האחר" ולכן מטרתם היא לחבר אנשים לסיפורים של אנשים אחרים.

בפסטיבלים קודמים בהם השתתפו, הציעו השלושה "להחליף" נקודת מבט עם משתמש אחר מאותו חלל. "כדי להעניק חוויה חושית ככל האפשר, היינו משתמשים במגע אנושי, חפצים אמיתיים ולפעמים היינו מרססים איזשהו בושם בשביל הריח", הוא מסביר. "אז בלואו קוסט יש לנו כמעט את כל חמשת החושים".

אחד המשתתפים בפסטיבל הרכיב את המשקפיים וזכה להיות לרגע זמר היפ הופ, מבקש מקלט מסודן, שעונה לשם "חסן עבדולה אדם". "הם באו לתקוף ולהרוס את הכפר שלנו, אפילו אבי נהרג", מספרות מחשבותיו של אדם מבעד למשקפיים. "ברחתי ונשארתי בתל אביב במשך שש שנים עד שאמרו לי 'אתה לא רשאי להישאר פה כפליט, אתה חייב לחזור לסודן אחרת תיכנס לכלא".

דניאל גונזלס(צילום: דנה קופל)

"הלהיטים" הגדולים שלהם באותה תקופה היו חילופי מין - כאשר גבר ואישה עומדים זה מול וזוכים בגוף אחר. "ניסינו גם לאפשר לאנשים להתנסות בחוויות קצת יותר מאתגרות", גונזלס מסביר, "כמו כאלה שבהם החלפת גוף עם אדם שצריך להכות אדם אחר, והבחירה האם לעשות זאת נמצאת בידך".

היום, במסגרת הפרויקט הנוכחי של החבורה "Be Another Lab", האמנים יצרו ספרייה של סרטי דוקו על אנשים מתרבויות שונות מכל קצוות העולם, שיאפשרו הצצה לחייו של בן מיעוטים לבחירתם. "יש צוותי צילום שנוסעים עד ישראל, הודו וארצות נוספות כדי להקליט חומרים", מספר גונזלוס. "אבל אנחנו החלטנו לשלוח ערכות 'עשה זאת בעצמך' בשווי 500 אירו למתנדבים באותן ארצות. המתנדבים הם בני מיעוטים שבמשך זמן מה יקליטו, יצלמו ויתעדו את החיים שלהם".

הסיפורים האלו ישמרו כקליפים מוכנים מראש שמוקלטים בנרטיב של גוף ראשון. "יש לנו ילד שגדל בבית אלים ובוחר להצטרף לקבוצת לוחמת גרילה ומתחיל לפגוע באנשים, טרסנג'נדרית באמסטרדם או פליט סורי", גונזלס מספר. "גם אם החיים שלהם כוללים סיטואציות אלימות, ביקשנו מהם להצניע את זה כך שזה יהיה אמיתי כמה שאפשר, אבל גם לא יפחיד את המשתמשים בהתנסות".

"שיצליחו לחוות ולו לרגע עולם אחר, ובעיקר בעיות אחרות. היכולת לחוות חיים של מישהו אחר דרך הבעיות שלו, הרגעים הקשים שלו והמצוקות שלו - זו הדרך היחידה לשנות את המחשבה שלך עליו. כל הסטריאוטיפים נעלמים ברגע אחד של היכרות".