ביקורת סרט: "משפטו של טד בנדי" - כשרוצח סדרתי הופך לכוכב
"משפטו של טד בנדי", המבוסס על סיפורו של הגבר הלבן הכריזמטי שרצח 30 נשים וטען לחפותו, הוא סרט שעוקבים אחריו בסקרנות. וכן, יש בעייתיות בהצגתו של הרוצח כגיבור תרבות
למעלה מ-30 נשים צעירות (בהן ילדה בת 12) רצח טד בנדי במחצית הראשונה של שנות ה-70, במדינות וושינגטון, אורגון, איידהו, יוטה וקולורדו. שמות הקורבנות (לפחות אלה שידוע עליהן) מצוינים בכתובית בסיום הסרט אודותיו, ואף מופיעים בתרגום העברי. אין זה עניין של מה בכך. זוהי עדות לכך שהסרט, "משפטו של טד בנדי" (Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile) מודע להשלכות האתיות של ייצוגו הקולנועי של הרוצח הסדרתי המסויים הזה, ומזכיר לנו שמאחורי הפנים היפות, הקסם והכריזמה מסתתר אחד הפושעים המתועבים בהיסטוריה של ארה"ב.
סרטו של ג'ו ברלינג'ר הוא מקרה נדיר (גם אם לא יחיד) של דוקומנטריסט שיוצר במקביל סרט תיעודי וסרט בדיוני על אותו נושא. קדם לו ורנר הרצוג שהביא בסרטו התיעודי "דיטר הקטן חייב לעוף" (1997) את סיפורו של טייס קרב אמריקני ממוצא גרמני שנפל בשבי במלחמת וייטנאם. בשנת 2006 ביים הרצוג גרסה בדיונית של הסיפור, "לשרוד עד החופש", שבה גילם כריסטיאן בייל את האיש. ברלינג'ר עצמו יצר השנה גם את "שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי" ששודרה בנטפליקס וגוללה, בצורה מסורתית למדי, את קורותיו של הרוצח הסדרתי.
כותרתו המקורית, האנגלית, של "משפטו של טד בנדי" היא ציטוט מדברי השופט שגזר את דינו, והגדיר את פשעיו של בנדי "רעים באופן קיצוני, מרושעים בצורה מחרידה ומתועבים". אחד ההיבטים המעניינים בסרט הוא העובדה שאיננו יודעים דבר על בנדי – אין בסרט כמעט שום היבט ביוגרפי (למעט היותו סטודנט למשפטים ונוכחותה הקצרה של אמו), ומעשי הרצח המזעזעים שביצע אינם משוחזרים כלל על הבד (למעט אחד בסיום הסרט). בהינתן זהותו של הגיבור, "טד בנדי" נעדר אותה אלימות גראפית מפורשת שהיינו מצפים לה מסרט אודותיו.
יתר על כן, הסרט כמו תובע מהצופה להתייחס בחוסר אמון לאפשרות שהצעיר המצודד (בגילומו המוצלח של זאק אפרון) הוא אכן הרוצח הידוע לשמצה. חיוכו הבוהק של אפרון מקבל, מבחינה זו, משמעות שטנית למדי. הסרט מתעכב על הקשר שהוא יוצר עם אם חד הורית מסיאטל (לילי קולינס המצוינת), שמחליטה לחתוך את הקשר ביניהם אחרי שמתברר לה דרך העיתונות שבן-זוגה הוא, ובכן, רוצח סדרתי. בנדי נשבע לה שמדובר בהאשמות שווא, והסרט גורם לנו לראות את צלצוליו האובססיביים מהכלא כמחווה של מאהב נואש יותר מאשר הטרדות טלפוניות מאיימות של רוצח מסוכן. העובדה שזה עובד נרשמת אף היא לזכותו של "טד בנדי".
סרטו של ברלינג'ר מעמיד את הדימוי, גבר לבן רהוט דיבור, מפתה ונאה, אל מול המהות. בעשותו כן, הוא יוצר דינמיקה מעניינת: האם אנו מאמינים שמי שנראה ומדבר כך אכן מסוגל לבצע את הפשעים האיומים הללו? מבחינה זו, הסרט מזכיר את סדרת הטלוויזיה התיעודית "הג'ינקס", שבמהלכה ריאיין הבמאי אנדרו ג'רקי את איל ההון רוברט דרסט שנחשד בביצוע סדרה של רציחות מזוויעות. שני הסרטים, כל אחד בדרכו, חושפים את צדה הפרוורטי והרצחני של הגבריות הלבנה המבוססת. שניהם מעמידים אותנו בעמדה של ספק – גם אם העובדות הידועות זה מכבר מוכיחות אחרת.
ברלינג'ר, יחד עם שותפו ברוס סינופסקי, יצר החל ב-1996 סדרה בת שלושה סרטים דוקומנטריים שכותרתה "גן עדן אבוד", אשר עקבה אחרי משפטם, הרשעתם וזיכויים של "שלישיית מערב ממפיס" שהואשמו ברציחתם האכזרית של שלושה ילדים בני שמונה. אחד ההיבטים המעניינים של הסדרה התייחס לקלות שבה סטריאוטיפים חברתיים מובילים להרשעה. בסרטו הנוכחי, ברלינג'ר עוסק בגבריות לבנה מתעתעת, והוא אף נוגע (מבלי להפוך זאת למרכז הסיפור) בהערצה שבנדי זכה לה מגרופיות צעירות, בנות גילן של הנשים שרצח, שמילאו את האולם שבו נערך משפטו. היבט זה, של הפיכתו של הרוצח הסדרתי לגיבור תרבות, נידון במספר סרטים בעבר – ביניהם "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון מ-1994 – אך סרטו של ברלינג'ר אינו מתייחס אליו בצורה מקורית או מורכבת במיוחד.
בנדי הוא אכן חיית תקשורת, ומשפטו, עבורו, אינו אלא ההצגה הכי טובה בעיר. הוא מפטר את סנגוריו ובוחר להגן על עצמו בדרך שמעוררת אף את תשומת לבו של השופט עצמו (ג'ון מלקוביץ' הנהדר). בכלל, סצינות המשפט הן הטובות ביותר בסרט, בעיקר משום שהן מציבות את בנדי כדמות מבדרת – דימוי שברלינג'ר מודע לבעייתיות שלו, והוא בוחר שלא לדון בו באופן דידקטי יתר על המידה.
"משפטו של טד בנדי" מבוסס על ספרה של אליזבת' קנדל, אותה אם חד-הורית שבנדי חס על חייה. הסרט אינו מבהיר מדוע עשה כן. חבל, שכן הדבר היה מאפשר לדמותו לצבור עומק ומשמעות שאינם קיימים בה בסרט. במחציתו של הסרט תופסת את מקומה אישה נוספת בחייו, מאהבת ותיקה שתומכת בו ואף הרה לו (קאיה סקודלריו), וגם נוכחותה שלה נדמית מדי סכמטית. ההתמקדות בדמותו של בנדי הופכת את הנשים ששרדו אותו לדמויות מדי רדוקטיביות – נאיביות ומיוסרות.
חובבי הטריוויה יזהו את היילי ג'ואל אוסמנט, הילד המבועת שרואה-אנשים-מתים ב"חוש השישי", כהוביט סימפטי שתופס את מקומו של בנדי בחיי מאהבתו-לשעבר. מעניין לראות איך דימוי אחד של גבריות משמש, באופן לא צפוי, כאמצעי מגונן מפני דימוי אחר – זכרי, כריזמטי ומפתה יותר. "משפטו של טד בנדי" הוא סרט שעוקבים אחריו בסקרנות, גם אם מומלץ לצפות בסדרה על מנת לקבל תמונה מורכבת וטרגית יותר של הסיפור.
לפנייה לכתב/ת 
