"אני אמנית הבית הראשונה והאחרונה של נאס"א"
האמנית הרב תחומית לורי אנדרסון חוזרת בפעם השנייה לפסטיבל ישראל, הפעם כיוצרת המוזיקה למופע המחול של להקת קולברג. "אמנים רואים וחושבים על העולם אחרת. צריך לתת להם ייצוג גם באופן קבלת ההחלטות", היא אומרת, ומספרת איך נבחרה להיות אמנית הבית של נאס"א, ולמה גם לטראמפ לא יזיק להחזיק אמן בבית הלבן
מתברר שללורי אנדרסון יש חולשה לירושלים. בירת ישראל היא "עיר מדהימה", הכריזה האמנית הרב תחומית-מוזיקאית-במאית-אשפית המילים כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל קאן ה-72, "אני אוהבת להופיע בה".
בדיוק לפני שנה, מספרת הסיפורים המבריקה היפנטה את באי פסטיבל ישראל עם המופע "שפת העתיד". השנה, אנדרסון שוב מופיעה ברפרטואר הפסטיבל. הפעם היא לא תופיע פיזית, ותסתפק בלתרום את כישרון ההלחנה שלה ליצירת המחול IGURE A SEA של להקת קולברג האירופאית.
היצירה, שתגיח לבימת תיאטרון ירושלים ב-4.6, מהווה מפגש פסגה בין אנדרסון לבין הכוריאוגרפית דברה היי, שנחשבת לבולטות ביוצרות המחול הפוסט מודרניסטי. בפסקול של אנדרסון אפשר למצוא שירת סירנות מסתורית ומזמור ציפורים, ולפי התוכנייה: "למשך 60 דקות הרקדנים והבמה הופכים לים של אינספור אפשרויות, ואנחנו צוללים למדיטציה עדינה, מהפנטת ומפליאה".
בפגישתנו במסעדה השוכנת בחוף הים של עיר הנופש הצרפתית, אנדרסון מעידה ש"תנועה היא חלק גדול ממה שאני אוהבת לעשות. כל מה שעשיתי עד עכשיו היה ניסיון לאבד את עצמי בתוך אמנות, לאבד את הגוף. ואפשר לאבד את עצמך במחול, ברומן רוסי, ברישום בעיפרון, בכל עבודת אמנות טובה. כשעשיתי את האופרה 'מובי דיק' יצרתי לה מוזיקה אלקטרונית, אבל משעמם לראות אנשים מנגנים אותה. זה כמו להסתכל על מישהו מגהץ - לא מעניין. אני אוהבת מוזיקה שבה אתה משתמש בגוף שלך, כמו סקסופון או כינור.
"אני לא מבחינה גם בין מוזיקה, לבלט, לציור שמן. מבחינתי השאלה היא מה הסיפור. אני אוהבת סיפורים, ומסתכלת גם על העבודות שלי במונחים של 'האם זה סיפור טוב?', האם זה קוהרנטי? האם זה מצחיק מספיק? האם זה עצוב מספיק? האם זה בולט מספיק? האם זה מתקשר עם הקהל או שזה רק בשבילי?'. אני לא אמנית שרוצה להביע את עצמה יותר מדי, לא ממש אכפת לי אם מכירים אותי דרך העבודות או לא. אני פשוט רוצה ליצור משהו שיגרום לך לחשוב 'אה, אני רואה, חשבתי על זה גם, אבל בצורה אחרת!'. לשם אני מכוונת".
אנדרסון (72) נרגשת במיוחד מהעובדה שב-20 ביולי הקרוב, האנושות תציין 50 שנה להליכה החלוצית של האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג על הירח. לרגל האירוע היא תציג במשך שבוע במהלך יולי ב-Museum of Natural History בניו-יורק את יצירת המציאות המדומה שלה Dark Side of the Moon, המאפשרת לנו לטייל על הירח רכובים על חמור. "אתה יודע שאני אמנית הבית הראשונה והאחרונה של נאס"א?", מפתיעה אנדרסון. "זו הייתה משרה מוזרה מאוד. זה לא משהו שחיפשתי. לפני כמה שנים היה לי יום נורא בסטודיו, מהימים ששום דבר לא עובד לך ואת חושבת: 'אני כבר לא יכולה יותר', ואז קיבלתי טלפון ואיזה בחור אמר לי: 'היי, אני מנאס"א ואנחנו רוצים שתהיי אמנית הבית הראשונה שלנו'. אמרתי לו: 'אתה לא מנאס״א', ופשוט ניתקתי את הטלפון. הבחור התקשר אלי שוב ואמר: 'אני מנאס״א'. חשבתי לעצמי: 'וואו', כי במובן מסוים זה היה איזה חלום סודי שלי. שאלתי מה הכוונה באמנית הבית, ומה היא עושה בתוכנית חלל, והוא אמר: 'אנחנו לא יודעים, מה את חושבת שאת צריכה לעשות כאמנית הבית?'. וכך, עשיתי את זה כמעט שלוש שנים והמצאתי את התפקיד כי לא הייתה להם הגדרה ברורה בשבילו".
אז מה באמת עשית שם?
"ביקרתי במגדל הבקרה ביוסטון, במעבדה בפסדינה, בטלסקופ הגדול בבולטימור ודיברתי עם מהנדסי רובוטים ועם אנשים מעניינים נוספים. למעשה הם לא צריכים אמנית בית, בגלל שהם הם כבר עושים אמנות בקנה מידה עצום. אמנים ומדענים יוצרים לא פעם משהו ייחודי, אך כל כך פשוט וברור מאליו".
ולמה בעצם נפרדתם?
"בגלל הקונגרס. הקונגרס ונאס"א אויבים, שונאים זה את זה. זה כמעט כמו החנונים לעומת המקובלים. הם ממש לא אוהבים זה את זה. הקונגרס מפקח על התקציב של נאס"א, וכשהם רואים שמוציאים 30 טריליון דולר ללווייני ריגול, הם חושבים שזה מצוין. אני בטוחה שאתה יודע שחלק נכבד מהמדע הוא המנוע מאחורי טכנולוגיות צבאיות. ואז הקונגרס גילה שיש בתקציב של נאס"א סעיף של 20 אלף דולר לאמנית הבית. והסנאטור שראה את זה הזדעק 'זו שערורייה!' וטען שזה הרבה מדי כסף כדי לבזבז על אמנות".
אנדרסון סבורה שהחזקת אמן בית בקונגרס, בבית הלבן, בבית המשפט העליון - היא רעיון מצוין. "אמנים רואים וחושבים על העולם אחרת. צריך לתת להם ייצוג גם באופן קבלת ההחלטות".
אמנות צריכה לשנות את העולם?
"כשאני חושבת על מוזיקה שמשנה את העולם אני חושבת על בוב דילן. הוא היה הראשון שכתב שיר על מישהו שהיה פשוט לוזר, וקהל המאזינים אמר: 'אה, זה בשבילי!'. אז כן, אני חושבת שבמובן מסוים אם אתה יוצר משהו באמפתיה גדולה לאחר, אתה יכול באמת לשנות את העולם לגמרי. אבל העולם שאנחנו חיים בו היום כל כך מוכוון 'אני', שאם אתה רוצה לעשות שינוי זה אתגר. אם המטרה שלך היא לשנות את העולם אז כנראה שלא תצליח ליצור אמנות טובה במיוחד".
את מן הסתם לא נמנית על מעריצי דונלד טראמפ.
"אני לא יודעת מי הוא, וגם הוא לא יודע. הוא ממש אבוד. אנחנו מבועתים ממה שהוא מעולל. עכשיו הוא רוצה לעשות מיליטריזציה של החלל ולשלוח קאובויים לחלל שיסתובבו סביב הירח. כשהתחלתי לעבוד על היצירה שלי על הירח חשבתי שאולי לעשות משהו שקשור למיליטריזציה של טראמפ של הירח. אבל בסוף הבנתי שאנחנו חייבים ללכת לעולם הדמיון ולא לכיוון ההשתלחות בטראמפ - כי זה קל מידי".
כמעט שש שנים חלפו, מאז שאנדרסון התאלמנה מבעלה, הזמר והיוצר היהודי-אמריקאי לו ריד ("וולווט אנדרגראונד") שמת בגיל 71, מאי ספיקת כבד. "כששואלים אותי איך התגברתי על מותו של לו, אני משיבה: לא התגברתי על כלום. אני לא מאמינה בהתקדמות. אנחנו כאן עכשיו וזה הדבר היחיד שחשוב לי - שאנחנו כאן יחד סביב השולחן. אני לא מתכננת קדימה או מסתכלת אחורה, באמת. אני מאוד אוהבת את התיאור של התהליך בספר המתים הטיבטי. הוא נגע לליבי. הבנתי מדוע כך מתואר התהליך – הטיבטים לא מאמינים בגן עדן או משהו כזה, אבל הם מאמינים בשינוי אנרגיה, כמו בפיזיקה, שכשאתה מת - האנרגיה שלך הולכת לאנשהו, הופכת למשהו אחר. משהו חי אחר".
מה שעוזר לה להתמודד עם האובדן היא מדיטציה, והתורה שלמדה ממורה רוחני טיבטי. "הוא אדם שהבין היטב איך התודעה שלנו עובדת. הוא מישהו שציטטתי חלקית בעבודות שלי. הוא מישהו שאמר לי: 'תנסי לתרגל איך להרגיש עצובה מבלי להיות עצובה'. זו הבחנה נהדרת, משום שיש הרבה דברים עצובים בעולם ואם אתה מתעלם מהם אתה אידיוט. הם ממש שם. אבל הנקודה שלו היא אל תהפוך לעצוב. הוא, בעצמו, רשמית, האדם השמח בעולם".
לפנייה לכתב/ת 
