אמא ל-4: "דקה אחרי הלידה הקפצתי לחוגים"
עדה אופיר, אמא לארבע בנות, הרגישה שהיא יכולה לחזור לשגרה העמוסה, רגע אחרי לידה. אחרי שהבינה שהיא מתחה יותר מדי את הגבולות, היא החליטה לספר על האתגרים ולהזכיר לעצמה ולאמהות אחרות שזה בסדר לקחת רגע ולעכל את השינוי
כששחף נולדה הרגשתי על גג העולם. חיכיתי לילדה הזו יותר מתמיד ושמחתי שזו בת רביעית. יש לי שני אחים גדולים ותמיד חלמתי לשרבב את המילה "אחותי" ולהתכוון אליה במובנים של גנים ולא רק חברה שהיא אחות בנפש. פנטזתי על בית של אחיות, צחוקים ואושר גדול.
הכל בשליטה
רגע לפני הלידה, התווסף המתח של הבית. בתור אמא ותיקה, יש לך אחריות, את לא סתם נוסעת ללדת, את משאירה ילדות עם לו"ז מדויק של חוגים, בית ספר וגנים, הקפצות, חברות ורשימה בלתי נגמרת וקצת סודית, כזו ששמורה רק לך, כזו שאת יודעת לשנן בעל פה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לקראת המועד המשוער ואפילו לפני הכנת תיק הלידה, הכנתי טבלה מסודרת עם לו"ז והפצתי בווטסאפ המשפחתי, כולל מיילים וטלפונים של חברות טובות שזמינות לגיבוי. בבית יש בנות גדולות שהיו אז בגילאי שמונה ו-11. ידעתי שאפשר לסמוך עליהן, שהן מכירות את הלו"ז שלהן היטב, שיעזרו עם האחות השלישית בת השנתיים וחצי, ובכל זאת, רציתי להיות רגועה.
אפשר לחשוב שנסעתי לחופשה של חודש ולא כמה ימים בבית החולים שהוא במרחק של שני ק"מ מהבית. היה לי חשוב שגם אם אני שם והן פה, שיזכרו שכלום לא ישתנה והכל בשליטה.
הבית לא קרס
כששחף נולדה, השתחררה החרדה איך הבית יסתדר. בזמן שאני בבית החולים לומדת להכיר את התינוקת החדשה, הבית תפקד ואפילו לא קרס. הן הזמינו חברות ופיצה לארוחת ערב והסבתות עמדו על המשמר.
חזרתי הביתה, הייתה תחושה של אופוריה והכלנראה שלם יותר. התווספה תינוקת מהממת והבית בשגרה האהובה ממשיך להתנהל כרגיל - הבנות מחבקות את האחות הטרייה, אין קנאה, בן הזוג נאלץ לחזור מהר לעבודה ואני הייתי מוטרדת בעיקר מעניינים טכנים איך אני נוהגת על רכב גדול ואיך מקפלים עגלה.
דקה אחרי הלידה ואני שוב בהקפצות לחוגים, מתפקדת כוועד, מסיבות כיתה, לא ישנה בלילה ובכל זאת, מתחתי שוב ושוב את הגבולות של עצמי. למי ניסיתי להוכיח משהו? כעצמאית, חזרתי לעבוד יחסית מהר וחיכיתי לרגעים האלו שאוכל לשבת מול מחשב ולכתוב, שנאתי לבשל אז ביקשתי קצת עזרה, הסבתות תגברו במצבים קשים, החברות עזרו כשבקשתי אבל הייתי נוכחת בכל דבר קטן בבית, העמסתי עוד ועוד.
כשכולם שאלו אותי איך אני מסתדרת, קצת הרמתי גבה, באמת לא הבנתי מה שונה, הסברתי שלא קל, שהלילות לבנים, שהשוני הוא שיש עכשיו גם תינוקת, להבדיל מאחיות גדולות ועצמאיות. עכשיו צריך להחליף חיתולים ולקלח, היא צמודה אלי 24/7, אבל המעבר משלוש לארבע? קטן עליי.
הצטרפתי לקבוצת אמהות ברוכות ילדים בפייסבוק שהתגלתה כמתנה טובה והרגשתי חלק מהחבורה. אני זוכרת שאפילו שיווקתי את האמהות לארבעה ילדים לכל אחת מהחברות שקצת התלבטה. הייתי אמא לארבע בנות דקה וחצי ומבחינתי אני מאסטר בהורות למשפחה ברוכת ילדים, כאילו שאין עוד אמהות עם משפחות גדולות יותר. רמזתי שזה הזמן, המלצתי בחום, חייכתי בגאווה. בדיעבד הייתי בתוך בועה משל עצמי, אופוריה של ילדה רביעית, לא הצלחתי לחשוב כמה זה יכול להיות באמת מאתגר לגדל ארבע בנות.
פעולות קטנות הפכו למאתגרות
ההלם הראשוני הגיע דווקא בראשון בספטמבר, בעוד שהורים אחרים חגגו את תחילת שנת הלימודים, אני הרגשתי מבולבלת, תחושה שלפעמים מלווה אותי עד היום כששחף כבר בת שנה ואנחנו במרתון של מסיבות סיום ומבחנים ואינספור לחצים. אם בחופש הגדול היה חופש והתנהלתי בעיקר כצוות הווי וטרמפים, פתאום הבנתי כמה שונה הגידול של ארבע בנות, כשכל אחת במסגרת שונה ולכל אחת עולם תוכן אחר.
בשגרה היומיומית אני צריכה להתחלק לארבע ילדות וצריך ללמוד לעשות את זה נכון. איפה הקלישאה שילד רביעי מגדל את עצמו? מעבר לאינסטינקט ההורי והעובדה שאנחנו מאוד מנוסים, יודעים איפה טעינו עם הגדולים, איך לתקן עם הקטנים וסומכים על עצמנו יותר, יש אתגר והוא לא לפספס אף ילד. כל ילדה זקוקה לך בצורה אחרת ופתאום להתחלק לארבע יותר מאתגר מלהתחלק לשלוש.
קראו עוד:
4 ילדים ב-3 שנים: ההורים שהכל קטן עליהם
לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה
יש למידה יומיומית איך לתמרן, לא לפספס בעזרת תזכורות בנייד (חולצה לבנה, טנא לגן, תורנות כריכים בבית ספר). אפילו דברים קטנים כמו לצאת מהבית הופכים פתאום למאתגרים יותר ופעולות בסיסיות לוקחות עכשיו יותר זמן. זה לא רק להתניע את הרכב ולקחת לחוג. צריך לקשור הפעם שתי ילדות קטנות לכיסאות, להכניס עגלה, לפרוק עגלה, לקחת לחוג, להחזיר מחברה, לנסות לאגד כמה נסיעות יחד וללמוד לבקש עזרה מאחרים. בן הזוג מפרנס, חוזר הביתה בערבים, מקדיש זמן, חולק בנטל של הבית ככל הניתן, אבל באור היום, זה בעיקר אני והן.
לפעול על אוטומט
האושר בילדה רביעית, הוא מעבר למה שיכולתי לדמיין, ושחף היא באמת כובשת לבבות ומתוקה בצורה בלתי רגילה. היא כיפית ונוחה, מחייכת לכולם, ואני נמסה מכל צעד קטן בהתפתחות שלה. היא הצליחה להשתלב ולמתג את עצמה בהוויה המשפחתית והיא המתנה הכי טובה שיכולתי לתת לעצמי, הבית פורח וכשאני רואה את כל החבורה יחד, אני מבינה שעשיתי משהו טוב.
אבל אני כאמא, לא עצרתי לרגע את המירוץ כי בין אם נודה או שלא, כל ילד שנוסף למשפחה משנה קצת את התמהיל שלה, הדינמיקה משתנה. זה נכון שהוא גדל לתוך שגרה והרבה פעמים מתאים את עצמו אלינו ונכון שעושים (אולי) פחות טעויות כמו בילד הראשון וזה נכון שאנחנו הורים מנוסים יותר, אבל מרוב שרציתי לטרוף את העולם, לא לקחתי לרגע פסק זמן לעכל ולהקדיש גם זמן לעצמי.
אני שהייתי טיפוס מוחצן ומשתף, עבדתי על אוטומט ולא שיתפתי באמת על ההתמודדות, לא לקחתי רגע לעצמי כדי לעכל את השינוי ולעשות משהו עבורי שהוא מעבר לאמהות, אולי חוץ מהקריאה שמלאה עבורי חלל גדול. עטפתי את עצמי במסכת אופטימיות, כל כך רציתי שגרה, כל כך פחדתי משינויים, שהיום אני מבינה שחוץ מהבנות אסור לי לשכוח את עצמי בדרך.
אני חייבת לסיים באופטימיות. לגדל ארבעה ילדים זה אתגר. כל אחד מהם זקוק לנתח אחר ממך, ולפעמים ארבעה ילדים זקוקים לך בו זמנית וכל אחד מהם הוא דחוף-בהול-היסטרי. מצד שני, כל ילד מוציא ממך דברים שלא ידעת שקיימים בך, כשרונות חבויים והמון אושר. נכון, לפעמים אני טועה, נופלת והולכת לאיבוד, אבל לומדת לנתב את הדרך הנכונה בין אמהות טוטאלית לבין לזכור שאני הרבה מעבר לאמא, אני כל כך הרבה מעבר.
עדה אופיר היא כתבת בערוץ ההורים ואמא לארבע בנות
לפנייה לכתב/ת 
