מכרמן ועד ורדי: כשהתקינות הפוליטית איימה על האופרה
האופרה "דרקון הזהב" עוסקת בהגירה לא חוקית מאסיה, ועוררה סערה כאשר עלתה עם שחקנים לבנים. אבל אין זו האופרה היחידה שרוח הפוליטיקלי קורקט צנזרה - מהמנון החירות של ורדי, דרך מופעים לשחורים בלבד ועד האופרות על הסכסוך שלא עולות בארץ. ואף מילה על וגנר
עלילת האופרה השערורייתית מספרת על הילד (זהו שם הדמות) - מהגר לא חוקי המשמש כטבח במסעדה סינית. הוא סובל מכאב שיניים נוראי. אבל כמהגר לא חוקי אין לו כל אפשרות להגיע לטיפול רפואי מקצועי. צוות המסעדה מתגייס לעקור לו את השן באמצעות צבת או פלייר. הטיפול הנוראי מביא למותו של הסיני הקטן. דיילת, שנכנסת לאכול במסעדה מוצאת את השן העקורה בתוך מנת המרק שלה. מגעיל? האם היא חושבת כך? אולי היא תיקח את השן לטיסה הבאה לסין, או תשליך אותה לנהר, ממש כמו שעשו הסינים במטבח לגופת הילד הסיני הקטן.
עוד בערוץ המוזיקה:
חוה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי"
סולן דיסטרבד: "סבא שלי היה בהגנה וסבתא שלי על שער 'לאישה'"
חזר השקט: פרידה מזמרת האופרה מירה זכאי
זהו ציר העלילה הראשי שבו צצים ועולים נושא ההגירה הבלתי חוקית ויחס הקהילה אליה. הסירוב של האולם הלונדוני אם תהיתם, נבע ממוצאם של השחקנים, שאף לא אחד מהם הגיע מהקהילה האסיאתית. תיאטרון האופרה הוולשי, מיהר להתנצל על התנהגותו כלפי זמרי אופרה ממוצא אסיאתי. אולם השאלה שעולה מכאן היא האם מדובר בנושא של תקינות פוליטית או בטרחנות לשמה. הרי לפי היגיון זה כשתיאטרון מציג את "המלט", הוא חייב לייבא שחקן מדנמרק ואת "אדיפוס המלך" או את "אנטיגונה" יכולים להציג רק שחקנים מיוון.
אילו נוצרה האופרה בסין או בווייטנאם והיוצרים היו מעמידים תנאי כמו התנאים שמעמידים בעלי הזכויות על האופרה "פורגי ובס" שרק שחקנים שחורים ישתתפו בהפקה, ניחא. (עוד נחזור לאופרה הזו) אבל כאן מדובר במחזאי גרמני ובמלחין הונגרי, שאין לחשוד בהיותם סינים. שניהם מן הסתם רצו להעמיד במרכז היצירה את הבעיה המורכבת של ההגירה הבלתי חוקית מאסיה לארצות המערב. הטכניקה שלהם כוללת חמישה שחקנים נטולי זהות של מוצא, גיל או מגדר והם מגלמים לא פחות מ-17 דמויות שונות. לו היו משחקים בהצגה שחקנים אסיאתיים לא היה לזה שום ערך, שכן כל אחד מהשחקנים יכול לגלם כל אחת מהדמויות, צעיר יהיה מבוגר, נמלה, דיילת או קשיש.
את "פורגי ובס" שהוזכרה חיברו שני היהודים דובוס הייווארד ואיירה גרשווין (אחיו של ג'ורג' גרשווין שגם הלחין) והם עמדו על כך שאת האופרה, המתארת את חייהם של השחורים בדרום ארצות הברית, יציגו זמרים שחורים. היא הוצגה בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה בתיאטראות שהתירו לקהל שחור לצפות באופרה וגם הניבה להיטים גדולים בהם Summertime. על במתו של המוסד האופראי החשוב של אמריקה, המטרופוליטן בניו יורק, היא עלתה רק בשנת 1985 - 50 שנה אחרי הצגת הבכורה העולמית ו-20 שנה אחרי שזמרת שחורה ראשונה, מריאן אנדרסון המופלאה הוזמנה לראשונה לשיר את תפקיד אולריקה ב"נשף המסכות" של ורדי.
בשנת 1939, הייתה אנדרסון אמורה לשיר ב"אולם החוקה" אולם הקונצרטים הגדול של הבירה וושינגטון, אבל ארגון "בנות המהפכה האמריקנית" שניהל את האולם סירב לאפשר לה לשיר. כמה שנים קודם הוא סירב גם שהזמר השחור פול רובסון ישיר שם. הגבירה הראשונה של ארצות הברית באותם ימים, אלינור רוזוולט, היא שיזמה את הופעתה של אנדרסון בבית הלבן וליד אנדרטת אברהם לינקולן בבירה האמריקנית. להופעה הגיעו 75 אלף צופים, לבנים, שחורים, נשים וגברים שעמדו זה לצד זה כשווים.
במרץ 1943, שלוש שנים אחרי שהנאצים כבשו את קופנהגן, עלתה בעיר "פורגי ובס" עם צוות של זמרים לבנים. הנאצים תיעבו את היצירה שחיברו שני היהודים על קהילת שחורים ואיימו לפוצץ את בניין התיאטרון. המשטרה הדנית הציבה כוחות סביב הבניין, עד שבשנת 1944, הנאצים השתלטו על השוטרים המקומיים ושלחו אותם למחנות שבויים בגרמניה. ההצגות חודשו בתום המלחמה ומאז נחשבת "פורגי ובס", לאחת היצירות שעודדו את רוח העם הדני בשנות הכיבוש.
אבל שערוריות פוליטיקלי קורקט, או מפגשי אופרה ופוליטיקה אינן ייחודיות למאה ה-20. שש שנים לפני שנת 1848 ו"אביב העמים". עלתה במילנו לראשונה "נבוקו" של ורדי על במת האופרה לה סקאלה. פרק המקהלה הפופולרי va pensiero שבו שרים הגולים העבריים על געגועיהם לציון, תורגם מיד להמנונם של האיטלקים שרצו לסלק מצפון איטליה את השליט הזר - בית הבסבורג האוסטרי. מאותו רגע ועד שאיטליה השתחררה מן הכובש הצפוני בשנת 1861, ורדי הגיש כל יצירה לאישור מפקד המשטרה במילנו, ששימש גם כצנזור. האיטלקים הפכו גם את שמו של ורדי למותג כמיהה לחירות וכשהם קראו ליד ביתו :ויוה איטליה ויוה ורדי" כולם ידעו שאת המילה ורדי אפשר לקרוא גם כנוסח מקוצר לVittorio Emanuele Re D'Italia (ויטוריו עמנואל מלך איטליה).
ורדי הצטרף לזמן קצר לתנועת השחרור האיטלקית והיה פעיל גם בסנאט האיטלקי. הצנזור, כאמור, דרש ממנו לבצע שינויים בעלילות האופרות שלו מטעמים פוליטיים. אחד משיאי מאבקיו מחזיר אותנו לאופרה "נשף המסכות" שעלילתה עוסקת בפרשת קשר אמיתי נגד מלך שבדיה, גוסטב השלישי, בשנת 1792. ורדי ועורכי דינו הציעו נוסחים שונים ולבסוף לאחר שכבר כמעט התייאשו, סוכם שאת המלך השבדי והקושרים המקוריים, יחליפו מושל בוסטון ושניים מקציניו. המאה ה-19 ראתה כמיהות לחירות מתממשות באופרות במדינות רבות באירופה, כאשר אופרות עלו בשפה המקומית, או כשהמוזיקה שולבה במוזיקת עם מקומית, ופרקי מקהלה הפכו להמנונים לאומיים.
אבל לא תמיד מדובר ברוח לאומית, לעתים מדובר בעניין חברתי. כך בהצגת הבכורה של "כרמן" בפריז, האולם הלך והתרוקן במהלך ההצגה, כי הצופים לא היו רגילים לראות צוענייה בת המעמד הנמוך באירופה כגיבורת אופרה (עורם של הצוענים על הבמה גם נצבע לבן). ואם לא די בכך, האריה הראשונה שלה השוותה אותה לגבר ואפילו לדמות המיתית של דון ז'ואן. "האהבה היא ציפור מרדנית", כך פותחת כרמן את האריה וממשיכה "אני קובעת אם אני מתאהבת, מתי ובמי?". זו ההצהרה שגדשה את הסאה והבריחה את הקהל. האופרה נכשלה ואחרי שבע ביקורות נוראיות וקהל שברובו תיעב את ההפקה, המלחין ז'ורז' ביזה מת בגיל 38. הוא לא ידע שהאופרה שלו תהיה אחת היצירות הפופולריות ביותר בעולם.
תקינות פוליטית הופיעה באופרה מסיבות שונות, האופרה "גלוריאנה" של בנג'מין בריטן שהוצגה כחלק מאירועי הכתרת המלכה אליזבת' השנייה ב-1953, נגנזה כי בקהל סברו שהמלכה מעוותת. בברית המועצות, כל יצירה נבחנה בסרגלי הריאליזם הסוציאליסטי ומי שלא תפר את יצירתו על פי הסרגל המפלגתי נענש: היו מלחינים שהשמעת יצירותיהם נאסרה, אמנים מבצעים הורחקו במקרה הטוב מן הערים הגדולות ובמקרים מיוחדים נאסרה הופעתם כליל.
וגם אנחנו לא חפים מהתקינות. באופרה "המערה" של המלחין האמריקני, סטיב רייך, המערה אינה אלא מערת המכפלה והקולות הם ישראלים ופלשתינאים המדברים עליה. "מה אומר לך השם אברהם?", נשאלים האנשים משני צדי הקו הירוק וגם בארצות הברית. "אברהם. כן אני חושב על אברהם לינקולן", אומר אמריקני אחד. האופרה מעולם לא הוצגה כאן, וכמוה גם לא "מותו של קלינגהופר" של ג'והן אדאמס המספרת את סיפור הספינה "אכילה לאורו" - האם תקינות פוליטית היא המונעת מן הקהל בישראל לצפות באופרות האלה כאן?
וזהו אינו המקרה היחיד שאופרה נפיצה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא עולה כאן ואפילו הדיה לא מגיעים הנה. לפני כעשר שנים העלתה האופרה של אנטוורפן נוסח משלה ל"שמשון ודלילה". שני במאים עבדו על ההפקה - עמרי ניצן ואמיר ניזאר זועבי. בהפקה שלהם הישראלים של היום הם הפלישתים של אז, בתמונת הבכחנליה - אותו מחול במקדש שבסופו זועק שמשון "תמות נפשי עם פלישתים" וממוטט את המקדש על ראשי החוגגים - ממלאים ישראלים בהירים לובשי מדים ובידיהם רובים אוטומטיים ותתי מקלע ואילו שמשון הוא פלסטיני חגור חגורת נפץ. האופרה מסתיימת בהחשכת האולם. ומשאירה סימני שאלה לא מעטים.
הרוח הגדולה של התקינות הפוליטית מתפרקת היום לפרודות ממש כמו אמצעי התקשורת, ולכן השפעתה בחברה קטנה משנדמה. חבל שאמנות טוטאלית כמו אופרה מדברת אל קהל מועט יחסית, אך העניין מותיר מקום רב יותר לעסוק באמנות עצמה ופחות בהשלכותיה על החברה. וכל זה בלי אף מילה על ריכרד וגנר והאופרות שלו.
