טרשת נפוצה: כך אני חיה עם המחלה - ללא תרופות

קיץ 1979, חופש גדול. אני ילדת חוץ בקיבוץ, נערה בת חמש עשרה, שכל היום משתכשכת בבריכה. בשלב מסוים פתאום שמתי לב שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. מתנדבת אמריקאית בת 20, במילים אחרות "אטרקציה בקיבוץ".

ואו! איך היא הולכת, מדברת, שוחה, מגרדת באף, צוחקת בקול רם מתגלגל. כל מה שקשור אליה פשוט מהפנט אותי.

באותם ימי הקיץ החמים בארצנו הקטנה, כולם שואלים את כולם אם כבר יש להם טלוויזיה צבעונית, ושיחת היום בחדר האוכל היא על כך שנחתם הסכם שלום עם האויבת הגדולה - מצרים, וכולנו מחכים לשנות ה-80 שיפציעו.

בינתיים, בתוכי רק מתחיל הסכסוך הפנימי, הקונפליקט של חיי ונקודת המוצא שעתידה לעצב את מהותי. נערה בת 15 המשתכשכת בבריכה ומתחילה להבין שהיא לא כמו כולם. קצת אחרת, משונה.

לימור תמיר. לא רוצה לרצות יותר אף אחד

המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN ואגב באמריקה יש הרבה לסביאנס. אין לי מושג מה זה אומר בכלל. אני חושבת לעצמי שאולי זאת בעצם דת. כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים, יש גם לסביאנס.

אני שואלת אותה: "תגידי, מה זה לסביאנס?", והיא מסבירה לי. תוך כדי ההסבר שלה אני רואה לנגד עיניי תמונה כמו בסרט שחור לבן, פצצת אטום נוחתת על ראשי כמו בהירושימה.

אני מסתכלת על המצילה שלי ובתוכי אני טובעת, משתתקת, נאלמת ונעלמת.

1979 זו התקופה שלפני הלגיטימציה ליחסים חד מיניים. אצלנו בישראל במקום הראשון במצעד השנתי 'הללויה' של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש. איזה חלב ואיזה דבש?! אני בתוך סיוט.

בשמלה לבנה מתחרה, נראית כלל לא קשורה לסיטואציה, מנותקת מהעצמי שלי(צילום: Shutterstock)

התחתנתי עם המוסכמות והתגרשתי מעצמי

במשך שנים נטשתי אהבות גדולות ובעיקר את אהבתי לעצמי שכחתי. כל מה שהעסיק אותי היו המבוכה שאני גורמת למקורביי. איך הם יתמודדו עם זה שיש להם בת, אחות, מכרה שהיא לסבית/סוטת מין? למה אני?! ומה אני עושה עם זה בכלל? אין לי את מי לשתף, ומה אני אומר? בדידות זו המילה.

הקונפליקט שהתנהל בתוכי היה בין אהבה שנרקמת בתוכי ורוצה לפרוח, לבין תפישה שכלית נוקשה שרוצה לקבור אותי מרוב בושה. וכך באמצע שנות העשרים של חיי, מבולבלת ומפוחדת מ"לא להצליח בחיים", הפקתי לעצמי חתונה סטרייטית רבת משתתפים.

בטח תגידו: את לסבית, איך את מתחתנת עם גבר?! אבל אני בעצם המעשה הזה הכרזתי שאני מוכנה למחוק את עצמי ולפעול נגד המהות שלי.

יום החתונה הגיע, המשפחה המורחבת התייצבה, מסביבי רוקדים הורה ורושמים צ'קים, מוחאים לי כף ויוצאים בשיירה. "ידענו שהיא לא באמת כזאת", לוחשות הדודות, וההורים שלי לוחצים ידיים לאורחים ונושמים לרווחה.

ואני? אני לא שמחה, אפילו עצובה מאוד, אבל אני מחייכת במבוכה, בשמלה לבנה מתחרה, נראית כלל לא קשורה לסיטואציה, מנותקת מהעצמי שלי בביטול טוטאלי.

זו לא באמת אני, אני ממלמלת לעצמי, סופרת את צעדי הטנגו של החתן והכלה שאני, בכל זאת, צמוד אליי מישהו ומרגע זה הוא גם בעלי. מזל טוב לימור.

מדי כמה שנים אני צופה בסרטון החתונה, מעין עדות לנטישה, ולו כדי לזכור את היום בו התחתנתי עם המוסכמות והתגרשתי מעצמי.

שנים רבות אחרי שכבר התגרשתי, הייתי עם גברים ושוב עם נשים ממשיכה לתעתע בעצמי.

קיראו עוד על טרשת נפוצה

מחלה כרונית שבאה כדי להישאר

בוקר קייצי אחד בשנת 2007, התעוררתי עם כפל ראייה, הגעתי למחלקה הנוירולוגית בבית החולים איכילוב, שם הובהר לי שחליתי בטרשת נפוצה. חושך גדול, אפלה. מחלה ללא ריפוי.

לשמחתי ולמזלי הרב מספר שבועות לאחר שחליתי, התגלגלה לידי האנציקלופדיה 'על רוח וחומר' מאת אילנה רוגל, נטורופתית פורצת דרך בגישתה וחוקרת את מקור המחלות ואת הקשר שלהן לעולמנו הרגשי.

יש בספר משפט אחד בלתי נשכח על טרשת נפוצה שאומר: "זוהי מחלה אשר נובעת בשל רגשות, לכן משניתן טיפול רגשי המתאים לבן האדם החולה, ניתן לפתור את זו המחלה".

זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי נקודת אור, אחרי שהרופאים הסבירו לי שאין תרופה שיכולה לרפא וזו מחלה כרונית שבאה כדי להישאר.

מיהרתי לקבוע מפגש עם רוגל והיא פרשה בפניי את תפישת העולם אליה התחברתי באופן מיידי. "מחלה היא יצירה לא מודעת שלנו, אבל באופן מודע ניתן לחזור לאיזון".

יצאתי מהקליניקה שלה עם שינוי תזונתי, וכל הידע כדי להוביל את עצמי באחריות אל עבר ריפוי. המסר עבר ברור לגמרי "אני קלקלתי ולכן אני אתקן".

בקצרה אומר על טרשת נפוצה, שזאת מחלה בה המערכת החיסונית תוקפת את מערכת העצבים ונוצר כשל תקשורתי בגוף. המחלה גורמת להאטה בתפקוד מוטורי ולשיתוק חלקים שונים בגוף כולל אובדן ראייה ושיווי משקל.

אין תרופה מרפאת, אלא טיפולים שונים שמצליחים להאט את קצב הידרדרות המחלה. ברמת הרפואה הקונבנציונלית עדיין לא ברור למה זה קורה ומדוע הגוף תוקף את עצמו בעצם.

אני כותבת את הסיפור שלי כדי לחדד כיצד מתהווה קונפליקט פנימי כרוני, מה הוא ריצוי סביבתי, מה זה אובדן גבולות ונטישת העצמי. מצב של חוסר תקשורת פנימית ביני לביני, המתבטא במערכת העצבים המייצגת בפועל את מערכת התקשורת בגוף.

התקף טרשת נפוצה מספר על אדם, אשר באופן תדיר תוקף את עצמו רגשית, דוחה ומוחק את עצמו, מה שגורם לו לכעוס על עצמו משום שמוותר על הקול והביטוי האותנטי שלו. זהו אותו באג במערכת שהרפואה הקונבנציונלית לא מצליחה לאתר ואין לה דרך לטפל בו. 

אין ריפוי כי זו מחלה כרונית, אבל אפשר בהחלט כמוני לחיות חיים בריאים לחלוטין עם המחלה ברקע כאשר היא לא פעילה.

כאשר משתנה דפוס החשיבה באופן מודע בשילוב עם תזונה תואמת, פוסקת התוקפנות הפנימית. כאשר לא מתקיימת תקיפה רגשית פוסקת מערכת החיסון של הגוף לתקוף את מערכת העצבים.

לאחר כשנה אל תוך התהליך, המחלה שלי נעצרה.

במקרה שלי הקונפליקט הגדול של חיי, זה שיצר את המחלה בגופי, התנהל סביב הזהות המינית שלי. אני לא טוענת שכל מי שחווה קונפליקט בנוגע לזהות המינית יוצר טרשת נפוצה, אבל ברור לי שכשקיים בחייו של אדם קונפליקט עמוק בין רגש לשכל, הוא מוביל אל מחלה.

כל אדם עם המסע שלו, הקונפליקטים והצמתים המעצבים את חייו.

יצאתי מהמעגל הסגור של ריצוי- כעס – תקיפה עצמית

טרשת נפוצה היא מחלתם של המרצים הסביבתיים החווים נטישה עצמית עמוקה. אלו שוויתרו על עצמם מזמן בעבור אישור מהסביבה שלהם ובעצם מתוך הוויתור הגדול כלפי חוץ, הם חווים כעס ותוקפנות פנימית עצומה.

בטרשת נפוצה אנחנו מתבקשים ללמוד מחדש את רצונות הלב, להבין בכל סיטואציה יומיומית היכן אני בריצוי והיכן אני ברצון. כך יצאתי אט אט מהמעגל הסגור של ריצוי- כעס – תקיפה עצמית.

אם הייתי צריכה סוף סוף להיפגש עם עצמי דרך טרשת נפוצה, כדי להתחיל לחיות באופן אותנטי, אז באמת שהכל לטובה. אני חיה בזוגיות כבר 15 שנה עם אהבת חיי ויחד אנחנו אימהות לילדה קטנה ומקסימה. 

לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, "מרכז מגדלור"