הסיבות הכי הזויות (ופחדניות) לפסילת דייט

לא צחקתי. התשובות העציבו אותי כל כך ששקלתי להתקשר לכל אחת באופן אישי ולצעוק עליה: "ממה את כל כך מפחדת?".

אני יודעת שזה הפחד מדבר מגרונן, כי הייתי שם. פסלתי גבר כי הגיע לדייט בגרבי ספורט לבנים שבצבצו בין מכנסי בד שחורים לנעליים חומות. פסלתי גבר אחר כי הייתה לו הליכה מצחיקה, והיה את זה שרצה לשלם עליי בקופון. את בן הזוג הנוכחי כמעט פסלתי בדייט ראשון על נעלי ספורט כעורות אבל לא ראיתי כי הפאב היה חשוך.

גם אותי פסלו בגלל סיבות ברומו של עולם: אני עיתונאית, בלונדינית, חזה שנותן עודף מקאפ בי, לא מספיק רזה, לא מספיק גבוהה, "מפחידה", וזה רק מהמעט שאני יודעת.

כשתרצי באמת שזה יקרה(צילום: Shutterstock)

לעוד טורים של גאיה

כשהאגו מנהל לך את החיים

הגיע הזמן להסיר את המסיכות

אנשים אומרים שהם מחפשים זוגיות אבל הם שקרנים. הם מחפשים סיבות להישאר לבד. כל התירוצים נועדו להשאיר אותם באיזור הנוחות ששומר עליהם מפגיעה נוספת. רוב האנשים שיוצאים לשוק הג"וג ומגוג מגיעים מתוך שנות נישואים ארוכות, והם שכחו איך זה להיות לבד. חלקם היו נשואים כל כך הרבה זמן שהם לא יודעים איך להתמודד עם העולם בלי להתייעץ, להשעין ראש, לחלוק מיטה (ואז מה אם כל אחד מסובב את הפנים לקיר).

הם כל כך חוששים מהלבד שהם עושים את הדבר הראשון שהם מכירים: מחפשים זוגיות. זה המקום הנוח, המוכר, שלא בהכרח הביא להם אושר, אבל לכאורה הוא מכיל ומחבק. גברים אלופים בזה. עוד בטרם יבשה הדיו על מסמכי הגירושים הם כבר מוצאים נחמה.

אם אנחנו לא יודעים איך להיות לבד, לא נדע איך להיות בזוגיות. אנחנו צריכים להכיר את עצמנו, לדעת איזה מן אנשים אנחנו כשאנו מקשיבים לקול הפנימי ולא לבליל עיצות ודעות מסביב, אנחנו צריכים לבדוק איך אנחנו אוהבים את המרחב שלנו, איך לפרוק תסכול כשאין את מי להאשים, ומה אנחנו באמת רוצים לעשות בזמן הפנוי.

מודל הזוגיות של רובנו פגום

רובנו, בואו נודה, לא יודעים להיות בזוגיות. אנחנו מחקים את מה שראינו בבית אם חשבנו שזה טוב ועושים בדיוק הפוך אם נשבענו שלא נגמור כמו ההורים. אנחנו מגיעים למערכות יחסים עם מטען חורג מהילדות, מהנישואים, נפשנו פצועה, אנחנו חבולים, מצולקים, עמוסים במגננות.

כשהייתי ציפור קטנה ופצועה נמשכתי לכל עוף דורס שהתחפש לטווס. הלכתי עם גברים שנפנפו בנוצות שלהם אבל לא נתנו לי את מה שהייתי צריכה. חשבתי שאני צריכה כוח כי לא נשאר לי, כשבעצם הייתי צריכה רוך כי הלב שלי התקשה.

התאהבתי ונשברתי ושוב התאהבתי, ושוב נשברתי. מה שהחזיק אותי בקשר לא היה הדבר המזוקק והאמיתי אלא הפחד מדחייה, ששוב זה ייגמר, וייגמר לא יפה. גם כשזה היה מוצלח, הקשר הזוגי נוהל על ידי חרדת נטישה במקום שמחת ההישארות, שכל עוד זה טוב צריך לשמוח על הקיים.

אפשר להתאהב שוב אחרי גירושים. הלב הוא כמו עוף החול, אי אפשר להשמיד אותו. מה שכדאי להשמיד זה את האמירות המגבילות שמונעות מאיתנו להתאהב באדם הנכון. אם הוא לא גס רוח, עצלן וטיפש, מה זה משנה שאין לו כתפיים רחבות?

תתאהבי בגבר שמסתכל לך בעיניים, מחזיק בסרגל ערכים תואם לשלך והכי חשוב: פנוי. אל תגידו לי שלא בוחרים במי להתאהב, כי כן. אם את יודעת לזהות שהוא לא בשבילך (למשל נשוי, למשל הבוס שלך, למשל גבר אלים, למשל בן הזוג של חברה שלך), את יכולה לעצור את זה עוד לפני שזה מתחיל.

אם את לא מצליחה, כנראה את אוהבת ללכת על הקצה, יש בך הרס עצמי או שתת המודע יודע כמה את מפחדת מזוגיות ולכן הוא רץ בזרועות פתוחות למה שנראה כחסר סיכוי אמיתי.

אז ממה את מפחדת?

"אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר. הביאי את היום" (עידן רייכל).

שלך,

גאיה קורן

מייסדת שיטת אני מלכה להערכה עצמית, מנחת סדנאות נשים , סופרת "אני מלכה גרושה באושר " ועיתונאית בידיעות אחרונות .